בשבוע הבא המורה שלי בסדנה למשחק נוסע לגרמניה, ושבוע לאחר מכן הוא גם לא יהיה, כי הוא הכין את ערב הפתיחה לפסטיבל עכו, או משהו אחר, שבטח חסר חשיבות יחסית להעברת סדנת משחק לקבוצה של עשרה ווירדוס שמעיזים, כאילו אנחנו באמת שחקנים, להגיד, "אני מצטערת, שלמה, אני מבינה למה התרגיל הזה טוב, אבל אני לא מתחברת אליו."
אה, כן, נראה לי שאתמול פעם ראשונה הצלחנו קצת לעצבן אותו, שזה די הישג, כי מדובר בקדוש אמיתי, והוא אמר, "אבל לא מעניין אותי אם אתם מתחברים או לא, אתם לא צריכים להתחבר, זה אתגר." אה, אם זה אתגר אני מוכנה לנסות, כל עוד לא צריך להתחבר.
אבל היינו בזה שהוא נוסע. כבר לפני שבועיים הוא הודיע לנו שהוא לא יהיה, ושמישהו אחר יחליף אותו, ואני מייד עשיתי פרצוף ופלטתי "חרמפף" מסכן. "מה קרה, אריאלה?" שאל סיינט שלמה בסבלנות, "אני לא אוהבת זרים." החמצתי פנים. כשאחת הבנות הנחמדות מהסדנה אמרה, "אבל גם אנחנו היינו זרים עד לא מזמן." פלטתי "חרמפף" מסכן גם לכיוונה. ללא ספק, הראיתי לה מה זה.
בקיצור, עם כוחות ההדחקה הבלתי נלאים שלי שכחתי לגמרי מהשטות הזאת שהוא נוטש אותי, אותי! לשבועיים, וכשבשיעור של אתמול הוא הזכיר שהוא לא יהיה שקלתי להמשיך להדחיק. אבל אז הוא אמר שמי שינחה אותנו בשבועיים הקרובים זה ירון מוטולה, שאני מאוד מחזיקה ממנו עוד מימיו ב"עניין של זמן". עכשיו, כאילו, דבר אחד זה להשתטות בפני שלמה, שהוא קדוש וכולנו מעריצים אותו, והוא חכם ורגיש וקולט ניואנסים בחדות מפעימה וחתיך מהמם. דבר אחר לגמרי זה להשתטות בפני מישהו גם חדש, וגם מוכר באופן כללי, זה יהיה נורא שונה.
אבל מעבר ללחץ של מורה חדש וזה, ולא מדובר כאן בעניין פשוט, משחק דורש רמות חשיפה מטורפות, אני גם נורא סקרנית. אני מתה לראות מה מוטולה יעשה, ואילו תרגילים הוא יביא ואיזה אבחנות יהיו לו. הבעיה היא שבגלל הסקרנות והקצת ציפייה למישהו חדש אני מרגישה שאני בוגדת בשלמה.
אבל רבאק, הוא התחיל, אני לא אמרתי לו לנסוע לגרמניה ולביים את ערב הפתיחה של פסטיבל עכו. שיישא בתוצאות עכשיו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
