כשאני קוראת כותבים מאוד כנים (וולבק, ספקטור, בלאו, דוגמאות מהתקופה האחרונה) תמיד עולה לי אותו דימוי ויזואלי, אזמל מנתחים שעובר בחלק הפנימי של היד ומשאיר אחריו אחריו קווים דקים, מדויקים, נוטפי דם. "הנה, קחי," הם אומרים לי, "אנחנו נותנים לך כל מה שיש. את יכולה לחתוך יותר עמוק, זה בסדר, הכול חשוף." ואותי חשיפה של אחרים מביכה כמעט כמו חשיפה של עצמי, אבל המבוכה מתערבבת בקנאה. גם אני כתבתי פעם ככה. גם לי היה אזמל ביד ולא התביישתי לשרטט קווים דקים, מדויקים, להראות מה שיש בפנים. אני לא יודעת מה קרה. התרגלתי לפופלריות, גידלתי פאסון, התחלתי לשמור על עצמי יותר טוב, כל התשובות נכונות, אבל התוצאה אותה תוצאה. אני לא מוכנה לדמם יותר. או אולי נגמרו לי המילים. אולי מילים פשוט נהיו קלות מדי, הן שם, הן נגישות, אני יכולה לעשות איתן מה שבא לי. ואם לא בא לי?
בשיעור המשחק היום היה מורה אחר, וכמו שציפיתי, הדינמיקה בשיעור חטפה פליפ רציני. יצאו דברים שלא יצאו בשיעורים אחרים, דברים ששלמה לא מרשה שיקרו, כי שלמה שומר עלינו. עליי. אבל האמת היא שאני לא יודעת כמה אני רוצה ששלמה ישמור עליי. את השאר אין לו בעיה לדחוף מעבר לקצה, למקומות פיזיים לגמרי, ואתי הוא מתנהג בכפפות של משי. זה קצת מבאס אותי, אם מישהו שיש לו יכולת הבחנה כל כך מעולה מקפיד לשמור עליי, זה אומר שאני באמת שבירה? אבל אני לא שבירה, לא באמת, הייתי, עשיתי, עברתי, הנה, אני כאן, ואני בסדר.
אחד המשתתפים בשיעור הוא רקדן. יש בי איזושהי הערצה לאנשים שהגוף הוא כלי העבודה שלהם. לא, לא דוגמניות שהגוף שלהן הוא רק קולב, אני מדברת על ספורטאים, רקדנים, לוליינים, כאלה. אני מקנאה באמון שיש להם בגוף, וביכולת שלהם לדעת שכאב הוא חלק מהחיים. אם לא כואב, סימן שהעבודה לא מספיק טובה, כמה פשוט, לא?
היום כשנפרדתי מאינדי היא נתנה לי נשיקה בצוואר, ואחרי זה בשיעור התנגשתי במישהו בכזה כוח שנשבר לי השעון ופרק היד כואב לי (גם לו, זה בסדר). שני סוגי המגע האלה, הכי עדין והכי אלים, הבהירו לי פתאום כמה עבה הבועה שלי, וכמה מילים הפעם לא יספיקו כדי לנפץ אותה. אני רוצה להחזיק שוב אזמל ביד, גם אם כדי להיזכר איך עושים חתכים אני אצטרך ללמוד שפה חדשה לגמרי, שפה שאין בה מילים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
