לשאוף לנשוף

חברים מתחום העיתונות זה מגניב, היום גע"ס לקחה אותי להופעה של יהודית רביץ לרגל צאת אלבומה החדש, והיה מעולה-מעולה-מעולה. מוזר, בדרך כלל הופעות חיות מסבילות אותי נורא. (אלא אם זה ירמי קפלן, אבל בירמי אני מאוהבת כבר יותר מ-12 שנה.) אחרי חמישה שירים אני מתחילה להתפתל במקום, וכשהם יורדים להדרן בא לי לרוץ לארון חשמל ולהוריד את השאלטר, כדי שהעונש ייגמר. זה לא קשור למידת החיבה שלי לאמן, פשוט כל הקונספט בעייתי בעיניי.

 אבל הפעם ממש לא רציתי שייגמר. וזו לא רק אני, הקהל נעמד פעמיים על הרגליים, ופעמיים היא חזרה להדרן.

משונה לי, הקסם הזה שקורה פתאום בין אמן לקהל שלו. אחד הספרים החביבים עליי של סטיבן קינג הוא "נדודי שינה", שם לאנשים בריאים יש הילת אור צבעונית ומקסימה סביבם, ואני דמיינתי איך יהודית עומדת שם על הבמה, ועוטפת בהילה הצבעונית והמקסימה שלה את כולם, והקהל שמח להתעטף בה, והיא שמחה לעטוף. לפעמים האושר נורא ברור, אישה על במה, וקהל שמוכן להתמסר לגמרי, נקי. ההתמסרות הייתה כל כך נקייה שמבחינתי, כשהיא שרה את "באת אליי" והקול שלה כבר לא הגיע לגבוהים, הרגשתי הכרת תודה על זה שהיא מוכנה להתאמץ בכלל.

איכשהו זמרים מבצעים נחשבים קצת פחות מזמרים יוצרים, כי הם לא כותבים את השירים שלהם בעצמם, אבל כמה זמרים יוצרים יש שיכולים להגיש שיר בצורה נפלאה כמו אריק אינשטיין, נורית גלרון, או יהודית רביץ? אני זוכרת שפעם איזה בלוגר נורא התאכזב כשהוא גילה שאפרת גוש לא כותבת את השירים של עצמה, "רק" מבצעת, אבל כשמישהו מבצע טוב, איך אפשר להיות "רק" מבצע?

הנה עוד משהו שהייתי רוצה לעשות, איזשהו סוג של אמנות בימה. אבל לשירה אני באמת חסרת כישרון לחלוטין, לריקוד מעולם לא הייתה לי נטייה, ומשחק, גם אם יש לי איזשהו סוג של כישרון, כבר מאוחר מדי. הקסם שזה מהלך עליי הוא לא עצם העמידה על במה, למרות שבטח גם זה די נעים, אלא ביכולת להפוך לכלי שאמור להכיל משהו אחר. לא שמבצעים לא מכניסים את עצמם לתוך הביצוע, אבל עדיין, הם כלי קיבול למשהו אחר. היכולת להתרוקן ולהכיל משהו אחר מדהימה אותי, ועכשיו אני קצת עצובה שהבחירות שלי בחיים לקחו אותי למקום שבו אני אפילו לא יכולה לבדוק אם הייתי יכולה להיות טובה בזה.

והערת הפמיניסטית המשופמת: לדעתי יהודית רביץ היא אחת הנשים הכי יפות שראיתי, ובאיזשהו תהליך אלכימי היא הופכת ליפה יותר משנה לשנה. היום היא עלתה לבמה כמעט בלי איפור, בבטי-שירט פשוטה, מכנסיים שעושים אתם טיולים בדרום אמריקה, והייתה פשוט מדהימה, ממש מדהימה. הגוף שלה מקסים, במובן הנשי של המילה, והתלתלים, והגומות, וכן, כנראה האושר שבעצם העמידה על הבמה.

מעצבן אותי שאין יותר מודלים כאלה של נשיות. בגיל 51 יהודית רביץ יותר יפה וקורנת מכל רוני סופרסטר או נינט מפלסטיק. למה אין יותר נשים כאלה? עולה לי בראש עכשיו רונה קינן. אולי היכולת לקבל בחיבה את השינויים שעוברים על הגוף, או בכלל, את הגוף עצמו, קשורה לזה שגברים הם לא אובייקט מיני? לא, בעצם, זה לא נכון, לרוב הגברים אין שום בעיה לקבל ולאהוב נשים כמו שהן, הפסיכוזה היא שלנו, לא שלהם.

לא משנה, הייתי רוצה, כשאני אהיה בת חמישים, להיות בת חמישים יפה שחיה בשלום עם זה שאני בת חמישים, והייתי רוצה לראות יותר נשים יפות בנות 40-50-60-70, שנראות כמו נשים יפות בנות 40-50-60-70, ולא כמו יצורי פלאסטיק מעוותים.