אתמול פגעתי בו, בלי להתכוון. זה לא היה אמור לפגוע, מותר לנו לרדת קצת אחד על השנייה, אבל עברתי גבול, שלא ידעתי שהוא שם. אחר כך התנהגתי באופן שלא האמנתי שאני יכולה להתנהג בו. אני נזכרת בעצמי, עומדת ליד הדלת, דוחפת אותו בכוח, אומרת לו שהוא לא יצא עד שיגיד לי מה לא בסדר, ומתהפכת לי הבטן, בסלטות כפולות של כאב, בושה וחרטה. ואז נשארתי לישון שם, למרות שהוא אמר לי, "תלכי". למרות שהוא אמר, "אני רוצה שקט!", המשכתי להתעקש, עוד עוד ועוד. מגעיל, אין לי מה להגיד חוץ מזה. בבוקר הבנתי שזה לא יכול להימשך כך. לפעמים אהבה לא מספיקה, בעיקר אם מעורבים בה כל כך הרבה כעס, חוסר אמון וחוסר חיבה. התקלחתי, התלבשתי, ולראשונה כתבתי לו פתק, ממש בכתב יד, "מצטערת, מתנצלת, אוהבת, אי אפשר ככה יותר, אנחנו גורמים יותר מדי צער". לקחתי את הדברים שלי, ויצאתי מהדירה, שהייתה לי כמעט בית, כנראה בפעם האחרונה. על כמה דברים אני מתחרטת, כמה דברים שיכלתי לעשות אחרת ולא עשיתי, אבל מאחור מדי לחרטות. אני לא רוצה לפגוש שוב את האישה שיצאה ממני אתמול, אני לא רוצה שהוא יפגוש אותה שוב, ואם נישאר ביחד, במוקדם או במאוחר היא תצא שוב, עניין של דינמיקה מחורבנת בין שני אנשים. עכשיו אני תוהה למי אני אקרא צוף, וגוזליק, וגוזל מחמד, ומחמדי. למי אני אתן את כל האהבה שלי, פגומה ככל שתהיה? ולמה, אם אני יודעת שאני עושה את הדבר הנכון, זה כל כך כואב?
ולכל מי שרוצה את מנת הדם הוירטואלי שלו: לא, זה לא קשור למה שקרה לפני שלושה שבועות. על זה התגברנו יופי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
