בשבוע שעבר קראתי את המכתבים הראשונים שקיבלתי ממשמו (אני מאוד נאמנה לשיר של באז לרמן, ובהחלט שומרת על מכתבי אהבה ישנים). נזכרתי למה התאהבתי בו אז, וכעת, במבט רטרוספקטיבי (לפעמים הייתי רוצה לחיות את חיי ברטרוספקטיבה) ראיתי במכתבים האלה את העתיד להתרחש. לא הייתה שם טיפת תשוקה. לרגע. הייתה שנינות, כנות, הוא הצחיק אותי נורא (משמו הוא אחד האנשים הכי מצחיקים שאני מכירה, יש להיזהר מאנשים מאוד מצחיקים, הם סוחבים אתם כאב גדול), ניסה לחשוף את עצמו, החמיא לי, אבל לא היה שם פסיק תשוקתי אחד, להפך, הוא חמק מהנושא בעדינות, כל כך בעדינות שלא שמתי לב, או שלא רציתי לשים לב?
יכול להיות ששורשי ההרס מתחילים לצמוח מייד עם ההתחלה? שאם רק הייתי רגישה יותר, הייתי יכולה להגיד לעצמי לא להתקרב? אבל זין בעין, אם לא הייתי מתקרבת, מה היה הטעם? אני לא מתחרטת על זה שמשמו היה בחיי, ואין ספק שאני לא מתחרטת לאלפית השנייה על הצ'ופ.
אתמול כשחזרנו מי-ם (הט' קיבלה קארט בלאנש לארוחות שישי אצל אלי, שמיד אחרי שקרא את טור ההלל שרקמתי לו כאן פרץ בצעקות, "אריאלה! צריך לקנות ברווז לגחבה!". מפלצת מניפולטיבית שכמותי) היא אמרה לי שאני אשאר לישון אצלה, שגם במיטה שלה אפשר לבכות, ואני אמרתי, "לא לא, כל אחד בוכה במיטה שלו". הגעתי הביתה עם טעם של מתכת בפה (אלי, זה לא קשור לברווז! היה מעולה!), ותשוקה עזה לצחצח שיניים ולבכות, רק שכלום לא יצא, רק נביחות של כלב חולה. מאוד לא אצילי, מאוד.
האהבה שלי מורכבת מפגמים קטנים. צלקת ישרה לגמרי, על הפרק האחרון של האצבע האמצעית, ולידה, ממש בקצה, נקודת חן קטנה, מושלמת. כתם לידה חיוור בעורף, שרואים רק אחרי תספורת, איפה שהעור עדין כמו של תינוק. אדמומיות קבועה סביב העיניים. כל אחד מהדברים האלה יכול למלא לי את הלב בפליאה גדולה, שאיזה יופי, וכמה שאפילו הפגמים שלו מושלמים! ככה אוהבים באמת, נכון? אז איך יחד עם האהבה האמיתית הזו, היה לי כזה צורך לעקוץ, להכאיב, ואז לרוץ לנחם כי אני לא יכולה לראות אותו סובל? אבל למה אני עושה פה הנחות? מה עם כאב הדחייה? עם הידיעה הברורה שלא הייתי אישה בכלל? זה היה עלבון שנשאתי כל הזמן, וכמה זמן אפשר לסחוב עלבון כזה בלי שהמרירות תאכל כל חלקה טובה?
ועכשיו אני צריכה להיות זהירה, להקפיד לבדוק שהבא ידע שיש לי גוף, שיחשוב שהפגמים שלי הם הדבר הכי מקסים שקרה לעולם, שיעמוד נפעם מול השומה הקטנה שממש בקצה של הציפורן של הקעקוע של הדרקון (זה דרקון מחמד, לא דרקון מפחיד) ויתפעל מאיזה יופי היא ממוקמת. ככה זה צריך להיות. ככה אני אעשה שיהיה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
