אני חושבת שראיתי אותו יושב על ספסל, אני חושבת שהוא לבש את החולצה שקניתי לו, אני יודעת שרציתי להתקשר, לשאול, "היי בייבי, זה אתה שם?", אפילו הכנסתי את האזנייה לאוזן, ואז מישהי בתוכי, הרבה יותר נבונה מהאני המתגעגע, לחשה, "עזבי, מה נשאר לך לתת?".
אז חזרתי למילים שלו. לא יכולה לקרוא אותו בלי לבכות, בלי קשר להווה, גם בתקופות בהן זהרנו, קראתי אותו ובכיתי. היום לא. אין לי דמעות. מתמיה העניין, אני, שמסוגלת לבכות פחות או יותר מכל דבר, לא מוצאת בעצמי את הדמעות שיובילו לאיזשהו סוג של, שלווה? השלמה?
אווה אמרה לי לפני כמה פגישות שאני מפקירה את עצמי ומצפה שאנשים אחרים ישמרו עלי, שמישהו אחר ישמור על האגפים שאני מזניחה, בחוסר תשומת לב, בחוסר כבוד לעצמי. הנה כנראה עוד מאפיין באהבה שצריך לשאוף אליה: אהבה שאפשר לוותר בה על ביצורים, בלי חשש שמישהו יפרוץ פנימה בחוסר זהירות.
מפחיד אותי שהוא יזכור אותי כמו ביום האחרון, מטורפת ומכוערת. ואז אני אומרת לעצמי, שהבחירה איך היא יזכור אותי, אינה בידי, אינה אחריות שלי, ועדיין.
לא נוטה להיות נוסטלגית. אבל עכשיו אני רוצה להעלות את הרגעים הטובים, וכשהם עולים מייד רוצה לחסום אותם, כדי שזכרון מה שאיבדתי לא יהדהד יותר מדי. אני שמחה שבסוף אני זוכרת רק את הטוב, אני שמחה לידיעה שמתישהו, אינשאללה בקרוב, אני אחשוב עליו ואחייך, רק אחייך. בלי כעס, בלי עלבון, בלי חוסר אונים, רק חיוך ישאר לי מהחודשים האלה. כך ראוי.
ובלי קשר, עמיחי
אני מכיר אדם
אני מכיר אדם
שצילם את הנוף שראה
מחלון החדר שבו אהב
ולא את פני זו אשר אהב בו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
