פרקתי את התיק של יום חמישי, גופיית סריג שחורה, חצאית שחורה עם שסע, סנדלי עקב. אולי אם לא הייתי נועלת אותם הכל היה אחרת? מצד שני, אם לא הייתי אני, הכל היה אחרת. מצד שלישי, כולה סנדלי עקב, מה היה כל כך דחוף לנעול אותם? זורקת הכל לכביסה, ובראש, שוב, מהדהד עמיחי:
"מי שעוזב את שהוא אוהב,
יפרוש את חפציו ואת דבריו ליד החלון
ויאמר, זה כל מה שהיה לי.
מי שעוזב את שהוא אוהב
הנסים יקרו לו במהופך
כל יין יהפך לדם
וכל לחם לאבן
וים סוף לא יבקע לחיים חדשים,
אלא ישאר שלם כזיכרון
שאין לעבור אותו, שבו יטבע".
ואז אני נוזפת בעצמי, שהגיע הזמן להעמיק את הידע שלי בשירה, שבלתי אפשרי ככה, שהיחיד שעולה לי לראש בזמני כאב הוא עמיחי. מחר, ממחר אני אתחיל לפתח טעם שירי מעודן, בחיי. לא, לגופיה ששמתי לכביסה אין ריח שלו, בדקתי. אלוהים, כמה נקבה אפשר להיות? בכי ראשון היום. פעם ראשונה שאני לא נשברת ביום השלישי. זה באמת קורה, אה?
פעם ראשונה שאני עוזבת, בקשר משמעותי ז'תומרת. בשאר הפעמים הצד השני אמר בבירור, "די, מספיק, אין לאן לחזור". מסתבר שכך הרבה יותר קל, כשמולי יש חומה. עכשיו אני צריכה לבנות אותה בעצמי. עוד חוויה חדשה לארסנל, עוד קצת דמעות.
כתבתי שלשום למישהי, "ב-5 ליולי תעבור שנה מאז הפרידה ממשמו, ותראי, אני בעצם באותו מקום". אבל זה לא נכון. את משמו לא הייתי עוזבת, או שהייתי עוזבת, בעוד המון זמן. אינדי טוענת שזה בגלל שלא רציתי לנפץ את חלום הפראו ד"ר, אולי. עכשיו אני מחייכת למחשבה על עצמי כפראו ד"ר. משמו ואני ביחסים לא רעים עכשיו, כל פגישה במסנג'ר שולחת אותנו לשיחת שנינויות קלה, משוללת כאב לגמרי. לא הייתי מאמינה שתוך שנה הוא יספר לי שהוא עובר לגור עם הפרגית, והדבר היחיד שיצבוט לי יהיה, "אוף, גם אני רוצה".
ולמרות שאת הצוף אני אוהבת הרבה יותר מכפי שאהבתי את משמו, המקום אינו אותו מקום. אולי נשארתי כאן מעבר למה שהיה בריא, אבל הנה, קמתי ועשיתי מעשה. אני עובדת בעבודה שאליה תמיד רציתי להגיע, הפרידה לא השאירה אותי כמו לפני שנה, ערומה וכמעט חסרת אנשים סביבי. הכאב תמיד אותו כאב, אבל המצב שונה, אני צריכה לזכור לראות את זה.
עכשיו לעבור את המועדים הקבועים שלנו: שלישי אחה"צ, חמישי בערב, שישי בבוקר, מוצ"ש. ימים שהיו רשומים פחות או יותר בטאבו על שמו. ככה, יעבור, כמו ב- AA, יום אחרי יום.
אתמול דיברתי באיציק עם מישהו שאני מאוד מעריכה, והוא אמר לי, בפירוש, שאני מפחידה. אני? מפחידה? אז כן, יותר מדי ספרים, יותר מדי דעות, יותר מדי ידע, יותר מדי מוזרויות, וכמובן, יותר מדי מאהבים. וכאן, בפרשנות שלי, אני אומרת, שום מקום שאפשר לנוח בו אתי? מצד שני, היו מספיק שלא מצאו את זה מאיים, אלא מאתגר, מקסים, חיוני. נמאס לי להתייחס לדברים האלה כאל נכות. זה אומר להתייחס לעצמי כאל נכה, ואני לא נכה. אני לא. אני לא יכולה להתנצל היום בשמה של ההיא בת ה-10, שהייתה די מנודה חברתית והחברים היחידים שהיו לה היו ספרים, נכון? אני לא יכולה להתנצל בשמה של בת השש שקיבלה על עצמה המון אחריות, מה שבהיבטים מסוימים הפך אותה לבוגרת מכפי שנדרש (לא לדאוג, בהבטים אחרים אני כל כך אינפנטילית, שזה מתקזז לכיוון הילדותיות), אני לא יכולה להתנצל בשמה של בת העשרים פלוס חסרת הביטחון, שהזדיינה כדי להוכיח לעצמה שהיא יכולה להיות נחשקת. אני לא יכולה להתנצל על ההיא שעשתה סמים, או נכנסה לדיכאון או לקחה נוגדי דיכאון. לא יכולה, זה בעבר, זה כבר קרה.
כן, אני יודעת, אני לא אמורה גם להתנצל, אבל במזג האוויר כאן בזמן האחרון, אני אוחזת ברצון חזק למדי להתנצל על עצם המהות שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
