בד"כ אחרי השיעור משחק אני הולכת לאכול משהו עם אחת הבנות שאתי בקבוצה (תמיד זה משהו לא בריא בצורה שערורייתית ממש, אתמול זה היה בורקס, שבועיים קודם פיצה. בשבוע שעבר זה היה סושי, אבל עם אחי, אתו אני לא יכולה לאכול בורקס, כי הוא יספר לאמא שלי, ואז יהיה אויובוי) ואחרי שאנחנו גומרות לאכול אנחנו נפרדות ואני חוזרת לאוטו בסיבוב ארוך.
אני צריכה את הסיבוב הארוך הזה כדי לחשוב, לנסות להבין מה קרה בשיעור, ליישב את התפיסה שלי לגבי עצמי עם הדמות שמתגלה בשיעור - המבוכה, ההתעקשות על השליטה העצמית, חוסר היכולת לכעוס. הנה תובנה קטנה על הפער שבין הכתיבה לחיים - מישהו מהקוראים יכול היה לתאר לעצמו שאני פשוט לא יודעת לכעוס? שכשאני אמורה לשחק כעס, רק לשחק, אני לא יודעת איך לעשות את זה? אני מוצאת פתרונות יצירתיים להדהים לאיך לא לכעוס, אבל לא, לא כועסת. בכלל, בסוף כל שיעור אני מגלה שיש שם מגירה ענקית של רגשות שאני לא יודעת לפתוח, כי הם לא יאים.
האמת היא שקצת חשבתי להפסיק ללכת לשיעורים, הרגשתי שנמאס לי, ותהיתי ביני לביני אם באמת נמאס לי, או אני מתוסכלת בגלל כל מה שיוצא ממני שם. אחרי השיעור של אתמול הבנתי שזה התסכול ולהפסיק ללכת יהיה לברוח. זה קשה ברמות מסויטות, ושלמה, המורה, הוא רואה יותר מדי, הוא מבחין יותר מדי, אני מרגישה מולו עירומה לגמרי, באופן שלא מאפשר לי לביים את עצמי ולהסתיר פגמים.
אז אתמול הלכתי הלכתי הלכתי וחשבתי על כל זה, ועל זה שמצחיק שבחצות בעלי הכלבים כולם ברחובות, ואולי זה אומר שבעלי כלבים הם בעצם ערפדים בתחפושת.
כשחזרתי הביתה חיכתה לי על הקיר, ממש מול המחשב, שממית. אם היא הייתה מרשה לי הייתי מלטפת אותה, אבל לא רציתי שהיא תאבד חלקי גוף בגללי, אז ויתרתי רק חייכתי אליה. כשהלכתי לישון ראיתי שאמא שלי והניחה לי על הכרית את הספר החדש של גיל חובב וחבילת בונבונים קטנה של ליאונידס, וחשבתי שנכון שיש מגירה שלמה של רגשות שאני לא יכולה לגשת אליה, אבל שהחיים, באופן עקרוני, הם דבר די מוצלח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
