שחר היה כאן. הוא בא אחרי העבודה, ומייד הלך להתקלח ואז לגלגל לנו ג'וינט. הוא ישב מולי במגבת בלבד ואני, בזעזוע של פולניה טובה אמרתי, "שחר! רואים לך הכל!", וכמובן שהתשובה הראויה היחידה לזה הייתה זו שיקבלתי, "מותק, את עומדת להרגיש את זה בקרוב". כן, אני עדיין מסוגלת להסמיק, תאמינו או לא.
בחור מתוק שחר, הוא גם יפה, גם חמוד, גם נבון, גם בטוח מקרב לב שאני בין הזיונים הכי טובים שהיו לו אי פעם (אני אומרת לכן בנות, כל הסוד הוא לגמור בקלות ולעשות הרבה רעש, וגם למצוץ בלי שיניים יעזור, אבל העיקר לגמור בקלות) וגם יש לי עבר מאוד נעים אתו. התקופה אתו זכורה כאחת התקופות הכי נעימות ושלוות שהיו לי, ואני מתכוונת לזה במובן הטוב של המילה. יש משהו מאוד מרגיע בביטחון העצמי שלו, בשלווה, בהעדר המוחלט של ניורוזות. ויתרון אחד ענק של שחר זה שכשהוא מזיין, הוא אוהב. הסקס אתו תמיד מלא חיבה.
שחר עשה הכל הכי נכון בעולם, הכל, ליטף, ירד, נישק, חיבק, עשה מסאז', מלמל כמה שאני עושה לו את זה, והריח שלי, והעור שלי והקעוקעים שלי, ואני רק שכבתי, הגבתי ברפלקסים כמעט. הגוף שלי נהנה, באמת נהנה, עד הסוף נהנה, אבל אני, אני לא הייתי שם. בשלב מסוים לא יכלתי לסבול את זה שהוא מנשק אותי תוך כדי, אז הסתובבתי (לא בתחת, סוטים!), ואז הכל נהיה יותר קל. כולם גמרו, והזין המקונדם הזה יצא מתוכי. איך שמחתי שזה היה עם קונדום, שלא הייתי צריכה להרגיש את הזרע שלו זולג החוצה, שיכלתי להרגיש כאילו בעצם לא קרה כלום.
אחר כך הוא צינף אותי בתוכו, ושם כבר היה לי נעים. הוא עטף אותי ביסודיות, והרגשתי שהכל בסדר עכשיו, שאני מוגנת. הבנתי גם שמה שהייתי צריכה הוא רק את החיבוק הערום הזה, בלי שום סקס. וזה היה בסדר, אני מניחה, זה היה שווה את זה, להירדם כשמישהו מלטף לי את השיער.
או שלא?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
