לשאוף לנשוף

עכשיו אני קצת פוחדת לצחצח שיניים, אתמול, במקלחת הבוקר כנראה עוררתי יותר מדי את הרפקלס, ומצאתי את עצמי עומדת מתחת למים, מנסה להקיא, ואין מה, שוב ושוב ושוב התעוותה לי הבטן. כל מה שיכלתי לעשות היה לחכות שזה יגמר. אבל אחר כך? פתאום הרגשתי נקייה, חזקה, מלאת עוצמה, כועסת. בפעם הראשונה כועסת. כועסת זה יותר טוב מהרפיסות הזו. בחיי, ההרגשה אחרי ההקאה הריקה הזו הייתה כל-כך נפלאה, ששקלתי להירשם לחוג לבולימיה, אבל אז נזכרתי שבגילי בולימיה זה ממש לא חינני, וגם כך החברות שלי מאבדות את הסבלנות שלהן אלי, לא נראה לי שישאר ממנה הרבה אם אני אקום ואלך להקיא אחרי כל ארוחה.

מוזר הקטע הזה עם אוכל. אני לא אוכלת כי אני לא מסוגלת כרגע. ריח של אוכל, אפילו כזה שאני אוהבת (והאמת היא שבקיום הלא מתאבל שלי אני באמת גרגרנית) גורם לי בחילה. עכשיו אני יכולה להבין אנורקסיות. זו תחושה מטורפת של כוח, חוסר ההזדקקות, הסלידה המוחלטת ממזון. לראות אנשים אוכלים ולא להבין למה הם עושים את זה. כמובן שעם התאבון נעלם לי לגמרי גם הליבידו, ואלי בטח אומר לעצמו עכשיו, "נו בטח, אוכל וסקס תמיד קשורים, הנאה חושנית היא הנאה חושנית".

אתמול היה יום מוצלח דווקא, הגעתי למערכת לסדר איזה משהו, ועורך התרבות תפס אותי ממש לפני שהלכתי, ואמר, "עכשיו! 120 מילה! מייק ברנט!". היות ואני מאוד מחבבת את עורך התרבות, ישבתי והרמתי 120 מילה מייק ברנט.  ידעתם שהוא נולד במחנה מעפילים בקפריסין?

על ספסל בשדרות בן-ציון מישהי ביקשה ממני כסף כדי להגיע לתחנה מרכזית, ומישהו, שהוא כנראה אורן המתחילן של שדרות בן-ציון, רק הרבה יותר מבוגר ודוס הציע לי לבוא אליו הביתה. הבדידות מעבירה אנשים על דעתם. כמה עצב מסתובב לו שם.

אחר כך פגישה שהייתה הרבה יותר מוצלחת מכפי שחשבתי שהיא תהיה, ואז, עם הט', הלכנו לעמיר לב, שימלא לנו את הלב בעצב מתוק. שם נשמתי בפעם הראשונה. התענגתי על זה, על האפשרות לנשום בלי שהקשר בבטן יפריע לי. התענגתי על המילים שלו, על עצב שלא קשור אלי באופן אישי, עצב קוסמי, כזה שהופך אותי לאדם טוב יותר, לא מהסוג המטמטם.

היום בבוקר הקשר שוב היה שם, בגדול, קצת צוחק עלי, "חשבת שהלכתי, אה?", ניסיתי להירדם, ניסיתי דמיון מודרך, ניסיתי לזכור איך הרגשתי אתמול בעמיר לב, לא עוזר בינתיים. ועכשיו אני קצת פוחדת לצחצח שיניים.