לשאוף לנשוף

אחד הקטעים המעולים-לים-לים ב"עיין ערך אהבה" (כן, קראתי עד הסוף, כולל החלק האחרון, ההזוי לגמרי) דן בחוסר היכולת להיות חשופים כל הזמן לסבל סביבנו, כי הסבל פשוט לא נגמר. ברור שגרוסמן כותב את זה הרבה יותר יפה, אבל בגלל זה הוא גרוסמן ואני לא. אחת התכונות שלי שעבדתי די קשה להתגבר עליה היא לראות דברים מיותר מדי זוויות. ז"א, אי אפשר לבטל את הראייה הזאת, אבל כשמשהו או מישהו הזיק לי למדתי להפסיק לראות שהוא עושה את זה כי הייתה לו ילדות קשה / הוא מקנא / אני נורא משונה ודורשת כאפה; ולראות את עצמי קודם.

אתמול בשיעור משחק (נו, מצטערת, זה מטלטל אותי.) הייתה אימפרוביזציה שבה מישהי שיחקה את הבת שלי, ואני הייתי אמורה להתנגד למשהו שהיא מאוד רוצה, כי זה פוגע בי בצורה ישירה. ובכן, מסתבר שלא רק שאני לא יודעת לכעוס, אני גם לא יודעת, אפילו לא כמשחק, לבטל את היכולת לראות את הצד השני ולהבין את המניעים שלו.

זה לא שהפסקתי לראות, העברתי כמעט את כל האינטראקציות האנושיות שלי לאינטרנט. כאן אנשים הפכו רק למילים, ועל מילים אין לי בעיה לכעוס, כי אני לא רואה את המבט הפגוע בעיניים של מי שמולי. זה לא שבחוץ אני לא דוקרת באותה קלות כי אני מפחדת, אלא כי החוץ מכריח אותי לראות אנשים.

בניתי חומה של קרירות סביבי, אני מאוד נהנית לדבר על הנכויות שלי בתחום האמפטיה, אבל הן באמת שם?

ספינג'נתי את הבית אתמול, ובתור מוזיקת רקע שמתי את שני הדיסקים הראשונים של ירמי קפלן. היה מגניב, באמת, כבר שנים לא שמעתי אותם, המון שנים. תמיד חשבתי שאני פחות אוהבת את הדיסק השני, אבל אתמול הבנתי את הטקסטים אחרת לגמרי, מתוך ראייה של אישה בת 35, וזה היה מופלא, לא פחות. זה גרם לי לחשוב איך פעם הייתי עוקבת אחריו להופעות בכל רחבי הארץ, ואז קצת כעסתי על עצמי שנהייתי דעבה שלא אוהבת לצאת, ופתאום נזכרתי שהחיים שלי פעם היו מלאים הפתעות שונות ומשונות - כמו הפעם שהלכתי לקנות דיסק ב"פיקדילי" (מישהו זוכר?) ומצאתי את עצמי מתנשקת עם המוכר. או הפעם שהלכתי לקנות דיסק במקום אחר (כן, פעם קניתי המוני דיסקים!) ומצאתי את עצמי בשיחה מדהימה לגמרי עם המוכר, אני אפילו זוכרת איך קוראים לו, אחרי כל השנים. היו מסיבות שיצא לי להכיר בהן אנשים משונים. הופעות שיצא לי לדבר בהן עם גרופיות בנות 15 שבטח לא הבינו מה קשישה בת 25 עושה כאן. מכון כושר שם המדריך מכר לי סמים, ודרכו יצא לי להכיר קלאברים מחוקים כאלה, או אנשים מבריקים נורא שהיו גם במסע של גילוי.

קרו דברים כל הזמן. העולם שלי היה מלא אנשים שונים ממני. זה נגמר. עכשיו כל מי שסביבי הוא איזושהי גרסה של עצמי.

אבל גם נורא כאב אז, הכי כואב אי פעם. אחרי זה למדתי להתרחק מהכאב הזה, להיזהר ממנו ולחיות בעולם שמתאים לי. אבל הגבולות של העולם הזה נורא ברורים. אין יותר מדי סיכוי שאני אתנשק עם מוכר בחנות דיסקים, ולא, לא רק בגלל שסביר להניח שהוא בן 22 עם פירסינג במקומות משונים, אלא כי אני לא פתוחה לזה בכלל.

מצד אחד אני קצת בזה לעצמי, שהפכתי את עצמי לכזאת פוסטמה אתרוגית. מצד שני, עכשיו הרבה יותר טוב לי. ואני לא חושבת שאני עושה אידיאליזציה של המצב, אולי, לא יודעת, אבל כדי להפסיק לסבול הרחקתי מעצמי חלק גדול מהעולם. השאלה היא אם עכשיו אני חזקה מספיק כדי לפתוח דלת קטנה. אני לא מדברת כאן על להיות פרוצה לכל הכיוונים כמו פעם, זה גם הרבה פחות מעניין אותי, אלא אם אפשר להכניס פנימה יותר, בצורה מדודה.