לשאוף לנשוף

נכון יש את הזה של לאומי קארד? אני פשוט לא יכולה לכתוב עליו כי אינדי לא מרשה לי. בתור חניכה של פרי אני אסמוך עליכם שתשלימו את הפערים לבד: לאומי קארד. סטימצקי. די, לא אומרת יותר. לא תוציאו ממני כלום מעבר לזה. אה, גם עד ה-31.5 אבל הנה, מעבר לזה אני שותקת.

החלטתי לנצל את הדבר הזה שאסור לדבר עליו כדי לעשות השלמות של כמה ספרים שמזמן רציתי, ושאף פעם לא נכנסים לזה הרגילים, כי הם של כל מיני הוצאות קטנות, שלא מכניסות ספרים לכאלה שיש.

אה, לפני שאמשיך, אני אשתף אתכם בפילוספיית החיים שלי בנוגע לקניית ספרים: אסור, אסור, אסור לשלם את המחיר הקטלוגי של הספר. פשוט אסור. כל קונה ספרים סבלני יודע שמתישהו יהיה מבצע, וצריך רק לנשום עמוק ולהתגבר על הדחף. אם הספר שאתם רוצים לא במבצע כרגע, אל חשש, הוא יהיה, ואם יכלו כל הקיצין, תמיד יש את שבוע הספר. תזכרו : לנשום עמוק, ולזכור שלקנות ספר במחיר קטלוגי זה כמו לדחוף אננס לתחת. נורא מכאיב.

אז הפעם קניתי כמה ספרים שהייתי חרמנית עליהם זמן מה, ביניהם את החדש של אמילי נותומב, "חומצה גופרניתנית", ועוד ספר עיון נורא מעניין, בשם "להיתקל באושר" מאת דניאל גילברט, שלמרות שמו הרוחניקי הוא בכלל לא ספר רוחניקי.

מדובר בספר שמסביר בצורה בהירה וברורה את העיוותים שיש לנו בנוגע לתפיסת העתיד והאושר, כמו למה למשל תאומים סיאמיים שיש להם אפשרות בחירה לא רוצים שיפרידו אותם, למרות שכל מי שלא תאום סיאמי נוטה לחשוב שגורלם איום ונורא, או למה אנשים שזוכים בלוטו לא הופכים למאושרים עד הגג.

הספר של נותומב, סופרת שאני מאוד מחבבת, עוסק בתוכנית הריאליטי האולטימטיבית: חוטפים אנשים מהחיים שלהם ומכניסים אותם למחנות ריכוז בדיוק כמו של הנאצים, בהבדל אחד: המחנות מרושתים במצלמות ולצופים יש אפשרות לקבוע את גורלם של העצירים. כמובן ששיאי רייטינג נשברים, וככל שהזוועה גוברת, מספר הצופים עולה. יש כאן ביקורת על תרבות הרייטינג שמדרדרת אותנו, בלה בלה בלה, אבל בניגוד לספרים הקודמים של נותומב את זה פחות אהבתי. ברור מדי, ישיר מדי, חסר עידון לגמרי.

אבל כמו שאני יודעת בערך מאז ומתמיד, אף ספר שקראתי לא היה לשווא.

 באמת, כל ספר משאיר משהו אחריו, ונותמב עזרה לי להבין למה אני לא אוהבת תוכניות ריאליטי שהצופים קובעים בהן את מהלך העניינים. תמיד חשבתי שזה בגלל שאני סנובית שאוהבת לעשות דווקא (טוב, גם) אבל כשקראתי אותה הבנתי את התחושה הלא נוחה שתוכניות כאלה מעוררות אצלי - זו האפשרת לחרוץ את גורלו של מישהו בלחיצת כפתור. אפשר לומר שלחרוץ את גורלו זו קצת הגזמה, אבל אני בטוחה שמתמודד שעף מ"כוכב נולד" או "נולד לרקוד" או "מי יכול לדחוף אננס לתחת" כן מרגיש שגורלו נחרץ.

מבחינת ההרגשה האישית שלי תוכניות ריאליטי חושפות את הצדדים הכי גרועים של האופי האנושי, של המשתתפים ושל הצופים. יכול להיות שאני מתנהגת כמו בת יענה, אבל אני לא רוצה לראות את זה. פשוט לא רוצה. יש סיבה לכך שלרובנו יש אישיות די שונה בכל מקום שאנחנו נמצאים בו - כי חלק גדול מחלקי האישיות של כולנו די מגעילים (ואני לא מדברת על לחטט באף ולאכול את התוצרת, אלא על דברים עמוקים יותר שנחשפים: קנאה, שקרים, תככנות, קטנוניות, חוסר יכולת לפרגן וכדומה) ונכון שכל טווח הרגשות לגיטימי, אבל ההפגנה שלהם לא. אם נפגין את כל החלקים שלנו, לא נוכל לחיות בין אנשים, פשוט ככה.