זה התחיל אתמול. המלכה האם שאלה, "לעשות לך שניצל?", ואחרי שגמרתי להסתכל עליה בבוז, אמרתי לה, "פסדר", ותכננתי איך אני אשאיר חצי ממנו בצלחת. זובי, כולו נאכל, בליווי לבבות דקל. בערב זה כבר צמח לכדי רעב מהסוג הבריא, שנאלצתי להרגיע בצ'יזבורגר, אז אני כנראה יכולה להודיע ש-the bitch is back.
גושפנקא נוספת הייתה היום בבוקר, כשהתעוררתי בלחץ, אבל לא בגלל התקף חרדה, אלא כי היה לי דד-ליין לאתמול, ולא הצלחתי לחשוב על תירוץ, אז במקום קמתי מהר לכתוב.
אתמול, באופן כללי, היה יום טוב, נו, לא צהלתי ברחובות, אבל באופן עקרוני אני לא צוהלת ברחובות. היה סתם יום טוב, יום טוב רגיל. בעיקר אולי בזכות העובדה שברלינגו המנוולת עברה טסט ראשון, ועכשיו יש לה מידבקה צהובה נאה על החלון.
אני תוהה, זהו? מה? ככה? ! איפה אני כאן? מה קורה? מה זה אומר?
אווה הייתה אומרת שאולי למדתי שפרידה היא הזדמנות להתחלה חדשה, לא סוף העולם, אולי? זה ככה? בחיי שאני רגילה לרצות למות בכל פעם שאני חווה אבדן, באמת לרצות למות, והפעם, גם בימים הכי גרועים, הרצון הזה לא עלה. עוד סימן לבריאות נפשית שהתפתחה מתוך האין היא שלא צרכתי סמים כדי להתאושש, והכי מרשים: מחכים לי ארבעה כדורי e, שבהתאם לתוכניות, הראשון שבהם היה אמור להילקח אתמול, ובשקט יכלתי לומר לעצמי, "מותק, את לא במצב להתמודד עם דאון של e עכשיו, חכי קצת". אני! אני, שבזמנו השתמשתי בזה בעצם כתרופה נוגדת דיכאון... (רעיון רע מאוד, אל תנסו את זה בבית).
אין לי מושג מאיפה האישיות הזו צמחה לה, זה קצת כמו להכיר מישהי חדשה. מסקרן במידה רבה.
אני גם תוהה אם זה אומר משהו על האהבה שלי, ולא, אני חושבת שזה אומר משהו עלי, לא על מה שהרגשתי. אני יודעת שהרגשתי בכל מה שיש לי.
ולכל אלה שיתעצבו על הירידה הצפויה ברמת הפוסטים, וואלה, מצטערת, אני מעדיפה את עצמי כך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
