לשאוף לנשוף

תוכנית טלוויזיה, מראיין ומרואיין, שאלות בנאליות, עד שמגיעים לילדות של המרואיין, ואז המרואיין כמעט מתפרץ ומוציא זעם שהוא סוחב אתו עשרות שנים, על ילדים שהתעללו בו בילדות. והסיבה? א', ילדים הם מפלצות קטנות ומגעילות. ב', הוא היה ילד רהוט ומבוגר לגילו, וזה עצבן אותם. לא סיבה מספיק טובה?

ילדים רהוטים וזקנים הם דבר נורא מרגיז, אני מכירה את זה. גם קראתי לא מזמן פוסט של מרגי, על הצקות שהיא ספגה בדיוק בגלל זה. האמת היא שזה מעגל שמזין את עצמו, הדחייה החברתית גורמת להסתגר ולקרוא עוד יותר, הרהיטות גוברת, חוטפים עוד מכות וחוזר חלילה.

רציתי לחבק את המרואיין הזה, גבר עוד מעט בן 40, שהכאב לגמרי טרי אצלו. בדיעבד נורא קל לנתח ולהבין שהיית ילד מעצבן נורא, ומי משתמש בכלל במילים כאלה? ולמה אפילו המורות לא אוהבות כשמשתמשים במילים כאלה? אבל הדיעבד אף פעם לא יכסה על הפצעים שנשארו אצל הילד שחטף מכות והצקות, ולא ממש ידעתי למה, או מה לעשות כדי שזה יפסיק. לקרוא פחות? להיות פחות מוזרה? מה לעשות?

האמת היא שאין מה לעשות, רק לחכות שזה יעבור בלי להשאיר יותר מדי צלקות. או עם צלקות שאפשר להתמודד איתן. נגיד שזה קרה.

אבל כמו המרואיין הזועם ההוא, אני נתקלת בילדה ההיא לעיתים די קרובות. כשאני רואה מישהו מאלה שהציקו לי בתיכון או ביסודי אני פשוט מתעלמת, כאילו זה אוויר. כשאני מרגישה מבואסת אני מגגלת את עצמי, ואז אותם, וואלה, אם זה מדד למשהו, לי יש הכי הרבה אזכורים מכולם! כשאמא של אחד מהם, או אחד מהם, אומר לאמא שלי שהוא ראה/קרא אותי איפשהו ואיזה יופי, אני מרגישה תחושת ניצחון קטנה.

זה כל כך פתטי, כל החיים לנסות להוכיח משהו לאנשים שלא באמת שמים עליי, אבל אפשר בכלל להפסיק לעשות את זה? יש איזושהי כמות של הישגים שיכולה לאפשר לי להיפרד מהילדה ההיא?