לשאוף לנשוף

זו לא הייתה החלטה פשוטה. ממש לא. כשדמיינתי את חיי דמיינתי דברים לגמרי בנאליים.  כניסה להריון בישיבה על כיסא, כשגניקולוג (נחמד לגמרי) רוכן לי בין הרגליים ומזריק ישר לתוך הרחם 0.3 מ"ל נוזל זרע שבתוכו 11 מיליון זרעונים בתנועה, לא היה בין הדברים שדמיינתי. אבל איכשהו האופציה הזאת תמיד התקיימה. כבר אי שם בגיל 26 אמרתי שאם אני לא אמצא אהבה עד גיל 32-33 אני אעשה ילד לבד. יכול להיות שלולא היה לי כל כך ברור שהאופציה קיימת הייתי מתאמצת יותר למצוא בן זוג.

גם חשבתי שאם אני לא יהיה לי ילד כרגיל,  אמצא שותף להורות, איזה הומו נחמד, כדי שלילד יהיה אב. אבל כשהתחלתי לחשוב על זה ברצינות נפלה עליי ההכרה שהורות משותפת אומרת שאני מכניסה לחיים שלי, לתמיד, מישהו שאני לא לגמרי מכירה, בלי שיהיה איזשהו בסיס מרכך של אהבה. המחשבה הייתה בלתי נסבלת. החלטתי שאני מעדיפה לבד.  כן,  צעד אגואיסטי, אבל היה לי ברור שמרגע שיהיה הריון, העובר יטפס לראש סולם החשיבות, מה שקרה, אז בינתיים, כשהוא עוד רק מחשבה, עדיין מותר לי לחשוב קודם כל על מה שטוב לי.

אחרי שנפרדתי מאוריאל המהמם ישבתי וחשבתי מאוד ברצינות מה לעשות, להתחיל לצאת לדייטים? זה עונש נוראי. הבנתי כמה דברים: אחד מהם היה שאני כבר כל כך רוצה להיות אמא, שאני לא אוכל לחפש זוגיות מתוך המניעים הנכונים, והמניעים הנכונים מבחינתי הם למצוא מישהו שקודם כל יהיה אהוב ומאהב. הרצון בילד לא אפשר לי לחפש אהבה בצורה נקייה. בינתיים, מכיוון שבכל מקום שקראתי היה כתוב שבגיל 35 השחלות מתחילות להרקיב, כדי להרגיע את עצמי, עשיתי כל מיני בדיקות ליתר ביטחון, רק ליתר ביטחון, לא ממניעים מעשיים, מה פתאום?

ליתר ביטחון בדקתי פרופיל הורמונלי, ליתר ביטחון עשיתי בדיקות גנטיות, וסתם ליתר ביטחון התחלתי לאסוף מידע. כשהתברר שהכול בסדר פניתי להורים שלי, לאמא שלי יותר נכון, אמרתי לה שזה מה שאני רוצה, ושאלתי אם הם יתמכו בי. זו לא החלטה קלה גם בשבילם, מעבר לעניין הכלכלי, גם הם לא דמיינו שכך הנכדה הראשונה שלהם תגיע לעולם. אחרי תקופת חשיבה קצרצרה, של רבע שעה בערך, הם הודיעו לי שהם תומכים.  מסתבר שאם מייבשים אותם מספיק זמן ללא נכדים, כל אופציה מתקבלת בברכה, יס!

השלב הבא היה לבחור תורם. מכיוון שאני רדודה כמו פלקט, מה שהיה חשוב לי זה שלתורם יהיו עיניים בצבע תכלת או ירוק. כזו אני, עמוקה ומתמקדת במה שחשוב. אבל מעבר לזה רציתי גם תורם ממוצא מזרחי, כדי להקטין את הסבירות למחלות גנטיות. רבאק, אשכנזים הם בריכה עמוקה ועכורה של מחלות גנטיות. הדרישה הזאת כבר סיבכה קצת את העניינים. עברתי בין שני בנקי זרע, עד שמצאתי את תורם חלומותיי, גם עיניים בהירות וגם פרענק. טוב, חצי פרענק, אבל זה יותר טוב משאר תכולי העיניים, שהם רוסים. ורוסים, נכון, הם כמוני, בריכה עמוקה ועכורה של מחלות גנטיות.

השלב הבא היה פרוצדורלי בעיקר, קצת הורמונים כדי לתזמן את הביוץ, ניסיון ראשון שלא נקלט, וניסיון שני, בינגו. אה, הודעה חשובה: אל תסמכו על בדיקות לזיהוי הריון שמתיימרות לגלות לפני האיחור בווסת, מניסיון שלי ושל עוד כמה נשים בסביבה שלי, הן מזייפות. עשיתי שלוש בדיקות משתי פירמות שונות, בכולן יצא שלילי, והלכתי לעשות בדיקת דם רק כדי לוודא שאין הריון לפני סבב ההזרעה השלישי, ודווקא היה הריון, היפ היפ הוריי!

כן, לילדה שלי לא יהיה אבא ביולוגי. היא לעולם לא תכיר את המקור לחצי מהמטען הגנטי שלה. לילדה שלי תהיה אמא, סבא, סבתא, דודים, דודה יעל, ועוד המון אנשים שמחכים בקוצר רוח לזה שהיא תגיע לעולם. אומרים שכדי שילד יגדל באופן בריא הוא צריך מבוגר אחד שיאהב אותו ויאמין בו, ולפצפונת שלי ממתינים המון אנשים שרק רוצים לאהוב אותה ולהאמין בה. היא תגדל כמו ילדים של פעם, בחמולה, עם סבתא וסבא בקומה למעלה, דודים שמגיעים כמה פעמים בשבוע, ואמא שעובדת מהבית וזמינה רוב הזמן.

זה יחפה על העובדה שלא יהיה לה אבא ביולוגי? אני מאוד מקווה שכן, ואם לא, זה פשוט משהו שהיא תצטרך ללמוד להתמודד אתו.