עוד יום טוב. אתמול בצהריים, הט', צ'יץ' ביץ', ערמת עיתונים, מרגריטה פסיפלורה (חזקה מדי), פוקאצ'ה סביח, שזה כמו לקרוא לילדה שלך רננה אזואלי, אבל טעים. רוח נעימה כל הזמן, ושלווה גדולה, שאפשר להעריך רק אחרי שהעולם קרס קצת, והתחיל להסתדר שוב.
בערב משחק "שבץ נא" עם פנחס ואביבה, הם זיינו אותי נמרצות, מטפורית כמובן. זו הפעם הראשונה ששיחקתי, ובעוד שאני ציפיתי שהמשאית עם המדליות תגיע בכל פעם שכתבתי, "חבר", הם בנו מילים של 87 אותיות, שלכולן ערך מוכפל, משולש ואף מחומש. אז אם תהיתם מה עושים הגיקים בימי שישי, הנה התשובה. מצד שני, אני, שכל כך תחרותית שלא משחקת בכלל כי הרעיון להפסיד בלתי נסבל, שיחקתי, הפסדתי, ולא קרה כלום, אבל חכו חכו, בטורניר הבא? קש הם יאכלו אצלי!
בימים האחרונים אני חוזרת שוב ושוב לפוסט הזה של אינדי, הקטע על מפלצת המידע, ותוהה, מה אנחנו עושים לעצמנו כאן? משהו מוזר קורה כאן, אמרתי כבר, יותר מדי עצב. אולי הגיע הזמן להפסיק להינגף באותם מכשולים ארורים, ומוכרים לגמרי? להפסיק לצפות שבבא תהיה הגאולה? היום אני חושבת על כל הגברים ה"רעים" שהיו לי בחיים, ואיך אני זו שהכריחה אותם להיות כאלה. אולי הגיע הזמן להפסיק גם עם זה.
וכדי לגמור בנימה אופטימית, נחזור לקארבר?
אין צורך
אני רואה מקום ריק ליד השולחן.
של מי? של מי באמת. את מי אני מרמה?
הסירה מחכה. אין צורך במשוטים
או ברוח. השארתי את המפתח
במקום הקבוע. את יודעת איפה.
זכרי אותי ואת כל מה שעשינו ביחד.
ועכשיו, חבקי אותי חזק. ככה. נשקי אותי
חזק על השפתיים. זהו. עכשיו
תני לי ללכת, יקירה. תני לי ללכת.
לא ניפגש שוב בחיים האלה,
אז נשקי לי לשלום עכשיו. בואי, נשקי אותי שוב.
עוד פעם אחת. זהו, ככה. זה מספיק.
עכשיו, יקירה, תני לי ללכת.
הגיע הזמן לזוז.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
