לשאוף לנשוף

קודם כל, המון המון המון המון תודה לכל המברכים. נורא התרגשתי ושמחתי, ואני מתנצלת בפני כל אלה שלא עניתי להם, אתם יודעים, אני צריכה לפרנס עכשיו בשביל שתיים (חי, i kill me)

תשמעו, אין טעם להתכחש לעניין, אני בהריון, ונשים בהריון הן בין היצורים המשעממים והמרוכזים בעצמם ביותר בעולם, בעיקר בהריון ראשון. כל העולם פחות או יותר הוא רעש רקע מטריד לעובדה המסעירה שאני, אני, אני, מגדלת תינוקת בבטן. סביר להניח שבעתיד הנראה לעין (נגיד, בשלוש שנים הקרובות?) הבלוג הזה יהפוך לבלוג מוצקי פוצקי מתוקי, וההבלחות של אריאלה החמוצה והמרירה שכולנו כל כך אוהבים, וכן, מתגעגעים אליה, ילכו ויתמעטו. עם הקוראים הסליחה, ומי שסובל מסוכרת, כנראה עכשיו זה לא המקום להיות בו, אני באמת מתנצלת.

אחד הדברים שהכי מצחיקים אותי זו הפטרונות המשועשעת שנשים שכבר ילדו, או שבהריון מתקדם יותר ממני מרגישות כלפיי. קודם כל הן שמחות בשמחתי, ואז אני רואה אותן חושבות לעצמן, "חכי, חכי, את עוד לא יודעת מאיפה זה יבוא לך." בינתיים כנראה מי שהכי צוחקת עליי זו הספקטורית, שכשאמרתי לה שאני לא יכולה לעשות משהו כי אני אוטוטו יולדת נקרעה מצחוק והסבירה לי שהיא רוצה לשמוע אותי אומרת את זה בחודש השמיני. או התשיעי. גם ורדי, שעבר עליה הריון מגניב לגמרי כבר הודיעה לי שבחודש התשיעי לא תישאר לי כלום מאישיות הפוצקי מוצקי הזאת, ואני צפויה להפוך למפלצת עוד יותר רגזנית מכפי שהייתי לפני. ואו, יהיה מעניין.

אבל בינתיים, הדבר הכי חשוב שלמדתי זה להיות ענווה (איך ענווה בתור שם לבת? פאק, כבר הייתי סגורה על שם לבן.) ולסתום את הפה. השיעור היה קצר ואכזרי.

בשבועות הראשונים כל מי ששאל אותי איך אני מרגישה נענה בחיוך עליץ ובתשובה, "סבבה, אני בכלל לא מרגישה שאני בהריון." וכולם אמרו שיש לי מזל, ושיש נשים שנורא סובלות. ברור שייחסתי את הסבבה הזה לפצצת הפוריות הקטנה והיעילה שאני, והסתובבתי מאושרת מאיך שלי,  בניגוד ללוזריות אחרות, אין תופעות לוואי. כשקראתי באחד הספרים (אלוהים, כמה ספרים קניתי וקיבלתי, זה מדהים) שבתרבויות אחרות, תרבויות אחרות זה תמיד שלוש בושמניות איפשהו, לנשים אין בחילות, ומחקרים הראו שנשים ששלמות עם ההריון שלהן ולא לחוצות ממנו סובלות פחות מבחילות, מייד טפחתי לעצמי על השכם. איך אני מתייחסת להריון כמו בושמנית ממש.

לדיראון עולם תיזכר השיחה עם ורדי שבה סיפרתי לה מה שקראתי. לורדי, שלא סבלה בכלל מבחילות התיאוריה נשמעה הגיונית לגמרי.

איך נדתי בראשי ברחמים כלפיי הנשים האלה שלא זורמות עם ההריון שלהן, מסכנות .

ובכן, מכיוון שעל היבריס צריך להיענש ואלוהים יודע שנקמה מגישים קרה המשכתי להסתובב ולספר שמה פתאום, אין לי בחילות, וגם להפיץ את התאוריה הבושמנית, ואז בוקר אחד קמתי, הלכתי למחשב, ולא הבנתי מאיפה הבחילה הזאת נפלה עליי. מה פתאום בחילה? אני בסבבה עם ההריון שלי, אני זורמת כמו נהר, לכי בחילה, לכי לאישה אחרת! לא הלכה.

בחלתי בבוקר, בחלתי בצהריים ובחלתי בערב. בכלל, לקרוא לבחילות האלה "בחילות בוקר" זה כמו להגיד שדודו טופז טיפה פתטי. בבוקר הייתי מכריחה את עצמי לאכול קצת אגוזים ואיזה ביסקוויט, ואז במשך שעות הם היו מטיילים לי בוושט, הלוך ושוב, הלוך ושוב. מראה של אוכל גרם לי חלושס, ומריח של אוכל רציתי למות, אממה? מילא אני, אבל הפיצקית בדיוק מגדלת מוח ותעלת עצבים וכל מיני פיצ'רים נחוצים, והיא צריכה אנרגיה בשביל זה.

אז גיליתי את פרדוקס הדיאטה: אם בחיי היום יום אני מנסה להשיג כמה שפחות קלוריות במקסימום נפח, בהריון זה התהפך. התמקדתי בדברים קטנים ומזינים בעלי ערך קלורי סופר גבוה. בצהריים הייתי יושבת בעצב מול שני תמרים, שישה אגוזי מלך, קציצה ושלושה גרגירי אורז מלא, ותוהה איך אני אצליח לדחוף את כל הכבודה הזאת פנימה.

מאז למדתי לקח, ואני לא משוויצה יותר. כששואלים אותי משהו, למדתי לענות בשפלות רוח, "עוד לא." צרבות? עוד לא. טחורים? עוד לא. ורידים ברגליים? עוד לא. עצירות? עוד לא. אבל אני בחיים יותר לא אסתובב ואשוויץ איך אני מתייחסת להריון כמו בושמנית, לא ולא!