לשאוף לנשוף

מעלילות משפחת רביב:

אמא שלי: אריאליטה, לקחנו לטיול את התרמוס הכחול שקנית, הוא ממש מעולה.

אני: אמא, זה התרמוס שבתוכו היה הזרע של זרובי.

מה כל זה משנה, אם אני גוססת במרץ? אחת הסיבות בגללן אני לא נוטה לצחוק על איך גברים נהיים קוקסינלים כשהם חולים היא שאני גרועה בעניין הזה כמו גבר ממש. איך שמופיע הסימן הראשון לאיזשהו מיחוש אני מייד עוברת למצב צבירה של, "אלוהים, אני עומדת למות. מסכנה אני."

עכשיו זה יותר גרוע, כי אמא שלי לא בארץ, ואין מי שירחם עליי אפילו קצת. אפילו לא טיפה. טוב, זה לא שאמא שלי ממש טובה בטיפול בחולים, אבל היא לפחות פולטת איזה, "חולה, מסכנה." אדיש מפעם לפעם.

אני מוקפת בשלושה גברים חסרי לב, שהעובדה שאני מסתובבת בבית ומשתעלת לא גורמת להם לרוץ להכין לי מרק עוף. להפך, היום אפילו הייתי צריכה לבשל להם כשהם חזרו מהשיפוצים בחנות. (אבא שלי: תוך ארבעה ימים זה נגמר!". זמן בפועל: חודש וקצת.) אז כדי לנקום עשיתי להם אורז שאריות והכנסתי לתוכו קבנוס, למרות שהשאטני לא אוכל נקניקים מעובדים, "יש בזה ניטריטים!" שיואו. גם השתעלתי לתוך האורז בזעם. אני מאוד מקווה שהבישול לא הרג את החיידקים.

אה, יש לי גירסה מעוותת להום-פרייז של חייש (לא מוצאת את המתכון שלו) שיצאה מעולה לגמרי.

מצרכים:

תפוחי אדמה

בצלים

מיונז

רוטב צ'ילי מתוק

מלח

מקרצפים את התפודים במרץ, אבל משאירים את הקליפה, זה משפר את הערך התזונתי שלהם. לא שזה כזה משנה, עם כל המיונז וזה, אבל העיקר הכוונה.

מכניסים לסיר עם מים, מבשלים עד שמתרכך אך לא מתפורר.

חותכים את הבצלים לעיגולים, ומקרמלים. יש המון שיטות קירמול, אני מאמינה בזו של אלי: מטגנים את הבצל בשמן עד שמתחיל להשחים, ואז לאט לאט ובסבלנות מוסיפים כל פעם קצת-קצת מים למחבת, לאט לאט הבצלים מקבלים צבע חום מהמם. בלי סוכר, בלי חומץ, בלי יין. רק מים.

מערבבים מיונז עם רוטב צ'ילי מתוק לפי הטעם. מי שאוהב חריף שישים יותר צ'ילי, מי שלא, שישים יותר מיונז. השתמשתי במיונז דל שומן ויצא מצוין. ממליחים.

מסננים את התפודים, חותכים אותם לקוביות. שופכים על התפודים את המיוצ'ילי, מערבבים עד שהתפודים מצופים היטב בתערובת השמנונית.

מצרפים לחגיגה את הבצל המקורמל ומכניסים הכול לתנור, 180 מעלות כזה. אופים עד שהתפודים נימוחים מבפנים ופריכים מבחוץ.

תענוג.