לשאוף לנשוף

מכל גבר שאהבתי רציתי ילד. זאת הצהרה קצת פסיכוטית, מודה, אז הנה, אני מסבירה: לא רציתי מהם ילד כדי לקשור אליי את הגבר. רציתי מהם ילדים, לא בהכרח רציתי שיהיו אבות לילדים האלה. מעולם לא עשיתי שום דבר כדי לממש את הרצון הזה, אבל רציתי ילד מכל אחד ואחד מהם, באינסטינקט הטהור ביותר של נקבה שרוצה את הגנים הטובים ביותר לצאצאים שלה.

כל הגברים שאהבתי היו מושלמים מכל הבחינות שחשובות לי: מבריקים, מצחיקים, יצירתיים, רגישים, (חלק רק לעצמם, אבל היי, זה מה יש.) מקוריים, בעלי חשיבה עצמאית. כולם יפים להפליא בעיניי, אבל אף אחד מהם לא דוגמן. אבל אף אחד מהם לא היה גורם לבטי רוקאווי לרדוף אחריו ברחוב כדי להחתים אותו על חוזה. כשאני חושבת על זה לאחור, לא נראה לי שאי פעם התאהבתי בגבר יפיוף. הזדיינתי עם כמה יפיופים, לא רציתי ילד מאף אחד מהם.

כל זה פרח לגמרי מזכרוני כשהתחלתי לחפש זרע לבייבי שלי. הבנק הראשון שנפלתי עליו מוכר זרע סקנדינבי בלבד. הסתובבתי מוקסמת בין הוויקינגים הבלונדינים ותכולי העיניים. קראתי בשקיקה את ההתרשמות של נשות הצוות מהם, ופינטזתי בעיקר על ההוא שהן אמרו עליו שהוא נראה כמו דוגמן של הוגו בוס.

אחרי שהבנתי שלייבא זרע מבנק לא מוכר ארצה זו פרוצדורה מורכבת מדי, התחלתי לחפש בבנקים שעובדים על בנקי זרע בישראל, בעיקר בנק הזרע של קליפורניה. מדובר בעסק יקר להפליא, מנת זרע כזאת עולה בין 400-500$, ובכל סבב צריך שתי מנות. אשכרה לא היה אכפת לי. "אני אשתעבד לבנק," חשבתי לעצמי, "אבל אקנה את הזרע הטוב ביותר!" עוד שיקול היה שתמורת תוספת של איזה עוד 100$ למנה, אפשר לקנות תורם פתוח, שאותו הבייבי יוכל לפגוש בגיל 18. הרהרתי בזה, אבל פסלתי את הרעיון. נראה לי לא בריא שהיא לא תחייה בציפייה להכיר איזשהו אבא עלום מתישהו כשהיא תהיה בת 18. הרגשתי שחשוב מאוד שהמסר של אין אבא יהיה ברור לגמרי. הרי גם ככה בכל פעם שהיא תכעס עליי היא תפנטז על אבא שיבוא להציל אותה מהמפלצת (אני! אני!) אבל פנטזיות זה דבר אחד, ולייחל להכיר אדם קונקרטי זה משהו אחר.

כמות הפרטים שנותנים בבנקים בחו"ל על התורמים מטורפת, ושמתי לב שאני מפעילה קריטריונים לסינון שהיו גורמים להיטלר שביעות רצון גדולה. רק עיניים כחולות או ירוקות, רק בעלי עור שמשתזף בקלות, רק מעל 180 ס"מ, רק גברים עם שיער חלק. טוב, גם פינטזתי על הכושי עם העיניים הירוקות, אבל זה היה בעיקר כי דמיינתי שזה השחקן המדהים מ-CSI.

שלא לדבר על מאפיינים אישיותיים - באכזריות פסלתי תורמים כי הם מתמחים בכירורגיה, וידוע שכירורגים כולם נכים רגשית. עיתונאים נפסלו, כי באמת, איזה מן מקצוע זה?! על מישהו שהוא שרברב ממש כעסתי שהוא בכלל העז להציע את הזרע שלו למכירה. בגזענות מטורפת צמצמתי, וצמצמתי, וצמצמתי, עד שחברה יקרה שכבר עברה את התהליך צעקה עליי, "זה לא חשוב! את לא מחפשת דייט, את מחפשת תורם זרע. את אפילו לא תחשבי עליו מרגע שתיקלטי!" "שטויות!" צעקתי עליה בחזרה, "זה חצי מהגנים של הילד העתידי שלי, איך את יכולה להגיד שזה לא חשוב?" היא עשתה פרצוף של "נחייה ונראה", ונטשה אותי להמשיך את ההתלבטות בין האסטרו-פיזיקאי שמנגן בשעות הפנאי על טובה, לבין הדוקטורנט לביוכימיה שנורא אוהב לגלוש בסופי שבוע.

 אין לי מושג מתי ואיך התחלתי לחשוב שוב בצורה הגיונית. אני חושבת שזה היה כשנזכרתי שאף אחד מהגברים שאהבתי לא היה פיזיקאי דוגמן בלונדיני עם עיניים כחולות. אף לא אחד מהם. ושבעצם, גם אם הייתי מחפשת דייט לא הייתי מחפשת לפי הקריטריונים הדביליים שקבעתי לעצמי. מייד חזרתי לקרקע, והתחלתי לבדוק מה יש בארץ. בשני בנקי הזרע שהייתי בהם האחראים אמרו אותו דבר: כולם סטודנטים, כולם גברים נאים, כולם מאוד נחמדים ואינטליגנטים. התברר לי שהקריטריון הראשון הוא פוריות, ושבסופו של דבר כל התורמים הם בחורים די סבבה. "הוא יפה?" שאלתי את אחת האחראיות, "כולם גברים שמושכים את העין. עובדות כאן רק נשים, ואנחנו בוחרות רק כאלה שמוצאים חן בעיניי כולנו." נורא מצחיק איך משפט כזה יכול להרגיע.

אז התורם של זרובי לא ויקינג, וגם לא אסטרופיזיקאי שמנגן בטובה בשעות הפנאי, וכמו שהחברה ההיא אמרה לי, זה באמת לא משנה. כנראה איך שהיא תהיה אני אחשוב שהיא הדבר הקסום ביותר שצועד על פני הכדור הזה. אם היא תרצה להיות אסטרופיזיקאית שמנגנת בטובה בשעות הפנאי היא תעשה את זה כי זה מה שהיא תרצה, לא בגלל שהתורם שלה כזה או כזה.

ובכלל, תחשבו, אם הייתי לוקחת זרע ויקינגי, בגיל 10 היא כבר הייתה יותר גבוהה ומפותחת ממני. איזה פחד.