ואם הייתי סינית, הייתי אומרת - אין, אין כמו זמנים משעממים (אמרה הסייקו, ממש לפני שהיא מתחילה לחפש אקשן רגשי מתחת לאדמה)
שמונה בבוקר, הדלת של הבית שלי נפתחת, ואני שוב חושבת לעצמי, "פוסטמה, שכחת לנעול אותה?", ומייד התכסתי, למה דווקא הלילה הייתי צריכה לישון בערום מלא? ואז קולה הצרוד של שולה, העוזרת, "אמא שלך אמרה שהיום אני אבוא אליך, ואליה ביום רביעי". אללי, הפאניקה! מייד הרצתי בראש רשימה: ניקולאי הראשון? במגירה לידי. ניקולאי השני? במגירה ליד המחשב. הסמים? בקופסת הקסמים. יש תחתונים ליד המחשב? אלוהים, בבקשה תגיד לי שאין תחתונים ליד המחשב! לא, כנראה אין. אולי הגיע הזמן להקפיד יותר על הדברים האלה. אחר כך קצת הטרידה אותי המחשבה על הבקיאות האינטימית שלה בחיי. ז'תומרת, האישה הזו, שאני משלמת לה 110 שקל פעם בשבועיים, ושמעבר לזה אין לה שום חשיבות בעיני, יודעת עלי הכל. זה עשה לי תחושה לא נוחה.
אחר כך הלכתי לראות את "זאטוצ'י". חיבה גדולה לי לטקאשי קיטאנו, כמו אצל כולם, היא התחילה ב"זיקוקין דינור", שראיתי עם יונתן, שהיה התאהבות האקסטזי הכי נבזית, הכי כואבת והכי איומה שהייתה לי. מוזר, היו לנו כולה יומיים ביחד. טוב נו, זה לא היה יונתן, זה היה במסגרת "השבועיים", שאולי אני עוד אכתוב עליהם פעם, ואולי לא.
אחר כך "קוקיז'ארו", שהיה בן בן בן זונה של סרט. האסתטיקה של האלימות אצלו מדהימה אותי. כמו טרנטינו, אבל בלי קיטש בכלל. את "אחי" לא ראיתי. הביקורות היו נגד, והנחתי שאם הביקורות שעד אז השפריצו עליו ניטים נגד קיטאנו, רצוי אולי להימנע. אבל על "זאטוצ'י" הניטים נתקעו בתקרה מרוב התלהבות, וחשבתי שהגיע הזמן לתת לגאון היפאני עוד הזדמנות.
מה אני אגיד לכם, אוקיי, כאילו, וואלה, גאון. הדם השפריץ באופן סופר אסתטי, היו דמויות מעניינות, היו רגעי הומור מאוד מעודן ובכל זאת מצחיק, דראמה אנושית גדולה, מלחמה של הטוב ברע, כשבחלק מהסיפור הרע אינו רע מוחלט, באמת יפה, רק שאני נמנמתי בעליצות רוב הסרט. אולי זה לא הוא, זו אני. אבל אני יכולה להבטיח לכם שסצנת הסיום, שבה התעוררתי, הייתה מופתית, לא פחות. אז אולי שווה לנמנם, ולהתעורר לקראת הסוף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
