הופס הופס, לנקודת ההתחלה. אולי התגאיתי לפני הזמן. בלילה הט' העבירה לי את השיר "מבול", של רונה קינן, משום מה, אחר כך הרגשתי צורך לשמוע את "לא קל", של היהודים. טעות גדולה, ענקית, מטופשת. שוב לא הצלחתי לישון. קראתי עד שהספר נגמר, השחר כבר התחיל לעלות, שולח אור אפרפר לתוך הבית, ציפורים התעוררו, ואני רק רציתי כמה שעות חסד בלי מחשבות. לא קיבלתי.
אם נשרוד את המבול הפעם, כל חיוך יהיה שונה, נגוע. אם אחזור על זה עוד ועוד ועוד תשארי עשרים שנה או עד סוף היום. למדנו לחכות ולוותר ואיך להיזהר, מכל מילה והכל יקפא פתאום אם יהיה לנו רגע לעצור בפינת רחוב לחבק ולעזוב כאילו שאפשר בכלל לדעת להרפות לאהוב פחות. בחיוך פרוע עוד אבוא לגבות חובות לשבור חומות ולהאיר אותך למרות שאין דבר שלם יותר מהכאב שמתנגן בשם אחר והכל יקפא...
עכשיו אני יושבת מול המחשב בגופייה ותחתונים, ואין קץ לדמעות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
