לשאוף לנשוף

קצת קרע לי את הלב הטור של הספקטורית, שבעצם התפרש על טוריים. בטור הקודם היא וא' היו בדרך לטיפול זוגי, והטור הנוכחי נגמר כשהם בדרך חזרה מהטיפול הזוגי, באמצע, כל האמצע. (במאמר מוסגר, נורא משונה הניתוק שאני עושה בין דנה ספקטור שכותבת טורים ובין דנה ספקטור שאני מכירה, מבחינתי הן לא אותה אישה, מעניין.) מה שהכי גרם לי לחשוב זה המשפט שהמטפלים אמרו, שהם צריכים להיות מספיק אמיצים בשביל לבחור באהבה שלהם. אולי הבחירה היא מה שהכי חסר? האמירה הפשוטה והצלולה הזאת, קודם כל לעצמי ואז לאדם שאוהבים, "אני בוחרת בך."

אולי (סתם הרהור כפירה) משם הצורך בחתונות כל כך ראוותניות? כדי שהרעש יבליע את העובדה שהאמירה הפשוטה הזאת לא נאמרה בלחש ובצלילות, כראוי לה?

כבר אמרו הרבה לפני שאהבה הפכה לעוד מוצר צריכה, ואם אנחנו לא מתחייבים למקרר שלנו, למה שנתחייב לאהבה שלנו? הרושם שנוצר לי מצפייה בדי הרבה זוגות, לא כולם, היא שהזוגיות שלהם היא משהו שהתגלגל מכוח האנרציה, בסדרת שלבים קבועה פחות או יותר, שבסופה יותר מדי פעמים עומדים שני אנשים זרים אחד לשני, ותוהים, "אבל מי האיש הזה, שילדתי אתו ילדים, ובניתי בית, והעברתי X שנים?" או אולי הדברים הם יותר מדי על תנאי. טוב, הסקס סבבה, נראה איך יהיה לגור ביחד. (שוב מאמר מוסגר, בגלל זה כל הקונספט של לגור ביחד בלי להחליט מראש שזה נובע ממחויבות ושזה לא ניסוי כלים לא מוצא חן בעיניי.) לגור ביחד זה יופי וגם חוסך לא מעט? אז אפשר להתחתן. מתי בכל התהליך הזה נעשתה בחירה מודעת של שני בני הזוג? לא יודעת.