לשאוף לנשוף

בפעם האחרונה שהלכתי לדואר לבשתי חולצה עם צווארון וי עמוק. מבחינתי לא היה כאן שום אלמנט של פרובוקציה, השטיחות שלי תמיד אפשרה לי ללבוש מה שאני רוצה, בלי שזה ייראה פתייני או וולגרי. בדואר נתקלתי בתופעה שעד כה הייתה לגמרי בגדר שמועה בשבילי - שני גברים עמדו ונעצו לי עיניים במחשוף. אני לא עניינתי אותם, רק שני כדורי השומן הלבנבנים האלה.  זה לא שנהיו לי שדיים גדולים, הם כולה הכפילו את עצמם. במצב שלי הכפילו את עצמם זה לא מאוד מרשים מבחינת גודל. כרגע הם B קטן. אבל אני כבר לא שטוחה.

"יה, איזה ציצים!" אמרה לי ד', ואני נענעתי אותם קצת, הצצתי עליהם מלמעלה וחייכתי, כי, כאילו, מה לי ולהם? היום אחי אמר לי, "תגידי את האמת, נכון שעשית את כל זה כי זה יותר זול מניתוח להגדלת חזה?" גם חולצה שבימים כתיקונם לא מושכת שום תשומת לב גרמה לגברים להסתכל עליי במין חיוך כזה שאני לא רגילה אליו בכלל.

"תשמע," אמרתי לאוריאל כשחזרתי, "ציצים זה אחלה אביזר אופנה." "כן, זה באמת מתאים לכל דבר." הוא ענה לי.

אבל ברצינות? אני צריכה לעבור כאן תהליך של התרגלות. אני לא רגילה להיות אובייקט. בדרך כלל אנשים שחושבים שאני יפה או נראית טוב הם אנשים שמכירים אותי, שיודעים שאני חכמה, מצחיקה, וכל הבלה בלה. תמיד היה לי ברור, כנראה קצת כמו לגברים, שאני בעיקר צריכה להסתמך על האישיות שלי, גדלתי בידיעה שאין לי הנחות בצורת מחשוף עסיסי שיעשה בשבילי קיצורי דרך. הדימוי העצמי שלי לא מבוסס בכלל על איך שאני נראית, בתודעה שלי אני מסתובבת בעולם בגוף של ילדה בת 12, לא של אישה. בגלל זה כל פעם שהתלבשתי יפה הרגשתי כאילו אני קצת מתחפשת. מין, "באמא שלכם, זו הצגה. מתחת למיני ולמחשוף זו רק אני, בניסוי כלים." אולי, עכשיו שאני חושבת על זה, בגלל זה כל כך נוח לי בעירום, לא בגלל שהמיניות שלי נוחה לי, אלא בגלל שאני לא רואה את עצמי כאובייקט מיני בכלל.

אני יכולה להרחיב ולדבר על המחירים ששילמתי לאורך השנים בגלל הדימוי העצמי הזה, אבל נראה לי שמי שקורא אותי מספיק זמן מודע לתסביכים שלי.

אבל זו כבר לא תחפושת, זה הגוף שיש לי עכשיו, שכל פעם שאני עוברת מול חלון ראווה לוקח לי שבריר שנייה לזהות. שדיים, בטן, תחת. בסדר, בטן ותחת כבר היו לי בתקופות שמנות יותר, אבל השדיים האלה, מה עושים אתם? תמיד אמרתי, "אבל זה כמו איבר שלכל הנשים יש, ולי אין." ותמיד ענו לי, "אבל זה לא שאין לך בכלל, ומה שיש לך נורא יפה." כן, הם תמיד היו יפים, אבל במין דרך בתולית ומצטנעת כזאת. פתאום, שדיים!

הרגשות שלי נורא מעורבים לגביהם.  יש כאן הגשמה מסוימת של חלום, לגור קצת בגוף שלא שלי. אבל איך מתפעלים אותם בכלל? ז"א, הם דורשים התעסקות. אני בטוחה שרוב הנשים לא מבינות על מה אני מדברת עכשיו, אבל זה בגלל שתמיד יש והיו להן. אני, בגיל 35, קיבלתי משהו שמעולם לא היה. זה גם נורא נעים, פתאום כדי להרגיש סקסית אני לא צריכה להתחפש לאישה. אני אישה. הם גם גורמים לי לחשוב המון על מה היה קורה אם. איזו אישיות הייתה מתפתחת לי אם הם היו מגיעים קודם, בגיל 12-13-14, כראוי?

בינתיים אני מתייחסת אליהם במין זרות משועשעת, באמת כאילו השאילו לי בגד שנורא מחמיא לי ושאני אצטרך להחזיר בעתיד הלא רחוק. רוב הזמן אני מרגישה הקלה כי אני יודעת שמתישהו הם ילכו ואני אחזור לעצמי, אבל לפעמים זה קצת מצער אותי, כי באמת, הם אביזר אופנתי שמתאים לכל דבר.