בסיידר, שקט עכשיו. למדתי להוריד שירים מהאימיול, ואני מורידה כל מה שנופל לי בין הידיים, החל ברובי וויליאמס וכלה בג'ון באאז, אותי לא יתפסו לא מוכנה!
אתמול, בלילה בלי שינה, הזיתי מזרקים. אני חובבת מחטים. בבדיקות דם אני אוהבת לראות את הדם זורם בפרפרית (ורידים דקים יש לי אני, וגם שמתי לב, שכשאני מפמפמת עם האגרוף, היד שלי נוטה להיות תקועה בתוך השד של האחות, סיטואציה קמת אינטימית מדי, לא?) וממלא מבחנות בארגמן מושלם. בקעקועים העלתי כל הזמן את דרגת הכאב, בטן, ירך, שכמה, קרסול, עצם הזנב, ירך (כיסוי של הקודם), והיהלום שבכתר, העורף. שעה וחצי של כאב טהור. כשאווה תוקעת לי מחטים, אני נהנית מהתחושה של מרכז העצבים מתכווץ סביב המחט הדקיקה. יש לי נטייה לא חיננית לשחק בפה עם סיכות. זה חלק ממסכת הניורוטיות האוראלית שלי. קיסמים, קשים, חתיכת הפלסטיק שמחברת את התווית לבגד (זו נחשבת מעדן מיוחד), כולם נופלים חלל לצורך שלי ללעוס ללא הרף. לא, מסטיקים אני לא כל כך אוהבת. אבל סיכות הן הטופ. המלכה האם מתחרפנת מזה. היא בטוחה שיום אחד אני אבלע סיכה ואמות; בינתיים זה לא קרה.
היום אני תוהה, אפשר להתגעגע למישהו שעוד לא הגיע? וכשהוא יבוא, מי הוא יהיה? איך הוא יראה? הוא יצחיק אותי? הסקס יהיה טוב? מה הוא יאהב לאכול? איזה ריח יהיה לו? איך האהבה שלו תתבטא? יפריע לו שאני לא כל כך אוהבת להוריד שערות? הוא יאהב לישון מחובק? איזה פגמים מעצבנים יהיו לו? איזה פגמים שלי יעצבנו אותו? ולמה הוא מתעכב כל כך?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
