כפי שכבר אמרתי, אחד הדברים החשובים שההריון הזה לימד אותי, מעבר לזה שכדורי ברזל עושים קקי שחור, זו קצת ענווה. נכנסתי לשטח לא ממופה בשבילי, שרבות רבות הלכו בו לפניי. עכשיו מן הראוי לשתוק, להקשיב למה שיש להן להגיד, להקשיב פנימה, וללמוד.
כל הענווה הזאת עברה לי כשקראתי את הכתבה של גאיה קורן בסופ"ש על נשים שבחרו בניתוח קיסרי. קודם כל, הבהרה: אין לי מילה רעה להגיד על נשים שבוחרות קיסרי אחרי לידה ראשונה טראומטית, או כאלה שנורא פוחדות מהלידה. אני מניחה שבעוד כמה חודשים גם לי תתקבע על הפנים הבעת אימה קבועה. אבל הן לא אלה שזעזעו אותי, וגם לא אלה שעשו פן ושעווה ביום הלידה, "כדי שהתינוק לא ייבהל כשהוא יוצא", ואז באו בנחת ללדת. אלה סתם פוסמטות.
אבל הייתה שם אחת שקבעה לעצמה פגישות עבודה לאחר הלידה. זה לגמרי הדהים אותי. כמה מעוותת צריך להיות כדי להתייחס ללידה כאל עוד מטלה בסדר היום? מה עובר לאישה כזאת בראש? איך זה נהיה מגניב לספר "חזרתי לעבודה אחרי שבועיים, אני כל כך חרוצה!" אני באמת אשאיר בצד את כל העניין הזניח של הקשר עם התינוק החדש, כמה את יכולה להיות אמא טובה כשפגישת עבודה חשובה לך יותר וכאלה, אבל איך אפשר להתייחס בכזה חוסר כבוד תהומי לגוף שלך ולעצמך? בין אם זו לידה טבעית ובין אם לידה בניתוח קיסרי הגוף עובר טראומה לא פשוטה בכלל, וכמו בכל טראומה פיזית דרושה תקופת התאוששות. איך קרה שאחת הדרכים להראות שאת סופר וומן מוצלחת זה לחזור לשגרה מייד אחרי שיצא לך משהו בגודל של אבטיח קטן מהכוס? (או מדופן הבטן.)
הרי כל אחת מהמטורפת העלק מגניבות האלה, לו הייתה עושה ניתוח אסתטי, הייתה נחה כמו טטעלה כמה ימים, בפקודת הרופא. זה כדי להבטיח החלמה מהירה ותוצאות טובות. אז ניתוח שבו חותכים לך את הבטן ושולפים משם תינוק לא מצדיק התייחסות רצינית רק כי זה קשור לעניין הזניח הזה של ילודה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
