לשאוף לנשוף

כשעוד הייתי בשלבי ההכנות סיפרתי לדי הרבה אנשים על כך שאני מתכוונת ומתכוננת להיות אם יחידנית - או חמולתית, במקרה שלי.

כיום הפתיחות של אז מוזרה לי, בייחוד לאור האלם המוחלט שגזרתי על עצמי מייד כשגיליתי שאני הרה. היו את חמשת האנשים הראשונים שסיפרתי להם, ואחריהם שתקתי בעוז ובגבורה. אפילו לאחים שלי לא סיפרתי עד שראיתי דופק באולטרסאונד.

אחד הדברים שהיו לי הכי משונים כששיתפתי אנשים בתוכניות שלי היה המספר הלא מועט של גברים שהתנדבו "לעשות לי ילד". אני לא מדברת על גברים שרצו הורות משותפת, אלא על כאלה שהיו מוכנים לעבר אותי, בתנאי ש"נספר לילד רק כשהוא יהיה בן 18." כל פעם שקיבלתי הצעה כזאת פשוט נדהמתי. שוב ושוב מצאתי את עצמי שואלת, "אתה מבין שזה אומר שאם הילד תובע ממך מזונות אתה תשלם לו מזונות?" "אז נחתום על הסכם אצל עו"ד שאין לך או לילד שום דרישות ממני." הייתה התשובה הכי מחוכמת שקיבלתי.

בחיי, פשוט לא הצלחתי להבין את זה. כאילו, אני מבינה את הצורך הגברי להפיץ את זרעוניהם כמו סביונים ברוח. אני אפילו מוכנה להבין שיש אי אלו גברים שמוצאים אותי די מושכת. אבל אני מוכנה להישבע בנקיטת חפץ ששום זיון אתי לא שווה 18 שנה של תשלום מזונות. אם במקרה מישהו עוד לא יודע את זה: בית המשפט תמיד, תמיד, תמיד יפסוק שטובת הילד קודמת. לאם אין זכות לוותר על המזונות של ילדה, ובגיל 18 הילד יכול לתבוע מזונות רטרואקטיבית. כל הבטחה, הסכם או הצהרה שהאם ומי שמוכן "לעשות לה ילד" יבטיחו, יסכימו או יצהירו חסרת תוקף מול העובדה הפשוטה הזאת. החוק הזה חד משמעי לגמרי. זה לא מנע מהם להגיד, "טוב, כשנגיע לגשר..."

גם את החלק של "לא נספר לילד." לא הצלחתי להבין. למה שאיזשהו גבר יחשוב שהדיסקרטיות שלו יותר חשובה לי מאשר לספר את האמת לילד שלי? עם כל הכבוד, ברור שברגע שיש ילד הוא עובר למקום ראשון בסדר העדיפויות, אז לדעת מי האבא שלו ולא לספר כי הבטחתי? איך אני יכולה בכלל לחשוב לעשות דבר כזה? או יותר גרוע, איך אני מסבירה לילדי שיש שם בחוץ איזושהו אבא, אבל הוא לא רוצה או לא יכול להכיר אותו? ולמה שאני ארצה ילד מגבר שיודע שיש לו ילד, שהוא היה חלק פעיל בתהליך הולדתו, ושלא רוצה להכיר אותו?

בניגוד לתורמי זרע שעושים מה שהם עושים בתוך כוס פלסטיק קטנה ובזה נגמר העניין, בלי שהם לא ידעו לעולם מי אני, מה אני או איך הצאצא שלהם נראה, אם בכלל, כאן מדובר במישהו שמכיר אותי, יודע שיש לו ילד ממני, ולא רוצה חלק בחיי הילד הזה. הכי "לא, תודה." בעולם.

מבחינתי היו כאן שתי אופציות הגונות: או שיש אבא ידוע ומשתתף, ששנינו חולקים הורות משותפת על כל המשתמע מכך, או שאין אבא בכלל, גם על כל המשתמע מכך. כל פתרון ביניים אחר פשוט נראה לי לא הגון.