לשאוף לנשוף

השבוע דיברתי על זה עם הט' – איך מתפתח טעם טוב? מה שהתמיה אותי היה שבתחומים מסוימים יש לי טעם אנין בצורה שיש שיקראו לה "פלצנית", ובאחרים אני יכולה לצרוך זבל מוחלט באושר גמור, בלי שיהיה לי שום רצון לעדן את עצמי. הדוגמאות היו הקלאסיות, ספרות וקולנוע, לעומת מוסיקה.  (גם בפלסטיקה יש לי טעם לא רע, אבל הוא מאוד אינטואיטיבי, לא מבוסס בכלל)

אבל קודם, כמה מילים על פלצנות. בדרך כלל, אלה שקוראים לאחרים פלצנים הם אנשים שלא ממש בקיאים בנושא המדובר, ומעדיפים לפטור את הבורות שלהם בהגחכת העצם הפלצני לכאורה. לא שאין פלצנות אמיתית, כמובן שיש, אבל כדי להיות מודע לשאלת הפלצנות כן או לא, צריך להיות בקי בתחום שבאים להתעליין עליו. למשל, אני לא יכולה לקבוע אם יצירת בלט היא פלצנית או טובה, כי אין לי מושג ירוק בבלט, ובהתקדמות התחום.

תהיתי איך התפתח לי הטעם בספרות ובקולנוע. בשני המקרים זה התחיל בצריכה בלתי מבוקרת של הכל כולל הכל, כמו שואב אבק עברתי וגרפתי כל מה שעמד לי בדרך, עד שפתאום התחלתי לשים לב שיש דברים שלא ממש טעימים לי, ודברים שיכולים לעשות כאילו הם טעימים, אבל בסופו של דבר, משאירים אותי עם תחושה של שמנוניות דביקה בחלל הפה.

כרגיל, נאבוקוב אמר את זה הכי טוב, בספרו lectures on Literature, (ולא אלי, אתה לא תקבל אותו, ראיתי מה עשית לביוגרפיה של בלזק. הא!)

Although we read with our minds, the seat of artistic delight is between the shoulder blades. That little shiver behind is quite certainly the highest form of emotion that humanity has attained when evolving pure art and pure science.

למי שהציטוט מוכר, הוא אומר אותם דברים ב"גוגול" שהוא קריאת חובה לכל מי שרוצה להתחיל להבין מה ההבדל בין טעם טוב, ליומרה ריקה.

הרבה פעמים, וגם כאן אצל מקסימוס בתגובות לפוסט של ליתוס, יצא לי לשמוע, "התפקיד של אמנות הוא לרגש, אם היא מצליחה לרגש, היא עשתה את שלה". ולכאורה, נכון. אין טעם לצרוך שום סוג של אמנות שלא מרגש אותנו. אמנות היא ממתק, לא משהו נחוץ. אבל הרי מאוד מאוד קל לרגש אותנו, ומאוד קל לבצע עלינו מניפולציות רגשיות, לא צריך אמנות טובה בשביל זה. מי לא התרגש מסדרת הפרסומות הצ'יזיות ל"פלאפון"? (ולמי שיקרא מהיציע, "אבל זו אמנות בפרסום", אני אענה, וואלה, אבל לא בא לי לדון עכשיו באמנות מכוונת מטרה לגמרי). והנה, גם שם הוא שואל, איך מבדילים? איך יודעים? וכמו שאלי אמר - צורכים המון, מסתמכים על דעתם של מבינים, לומדים לפתח את הצמרמורת בעמוד השדרה שנאבוקוב דיבר עליה.

זו כמובן אינה ערובה לכלום, אני מכירה אנשים מיטיבי קרוא מבחינה כמותית שלא הרגישו שום צורך לעלות מדרגה מבחינת איכות הקריאה, והיות ויש הרבה יותר זבל מאשר חומר איכותי, לקרוא רק זבל כל החיים, או לראות רק סרטים סתמיים, זו לא משימה מאוד מורכבת. יכול מאוד להיות שאם לאנשים האלה היו מכוונים, הטעם שלהם היה אחר. ועדיין, בתחום הקולנוע לא היו לי מכוונים, ועשיתי את העבודה לבד. אז למה במוסיקה זה לא עבד לי? למה שם באמת אין לי שום צורך להשתפר?