בהתחלה לא שמתי לב. אם מישהו זוכר, לפני חמישה חודשים בערך סיפרתי שרבתי עם העורך שלי ב"מותק" וכמה זה משונה בעיניי שרבתי אתו, כי אני נורא אוהבת אותו והוא נוח מאוד לבריות. מה שלא ידעתי, ביום בו התעצבנתי עליו כל כך, הוא שכבר הייתי אז במצבי העדין.
אחר כך התחיל הלונה פארק הרגשי האמיתי. לא סתם לונה פארק, רכבת הרים פסיכוטית עם מלא פליפים. מצבי הרוח שלי השתנו מקצה לקצה בטווח של שניות, באופן שאשכרה לא ידעתי איך להתמודד אתו. הכי זכור הרגע שבו אמא שלי כל כך הרגיזה אותי שממש החזקתי את השיש בכוח כדי לא להתפרץ, ובערך ארבע דקות אחר כך חשבתי איזה מזל יש לפיצקית שתהיה לה כזאת סבתא מדהימה, ומייד התחלתי לדמוע מהתרגשות.
התגובות שלי הפכו בלתי צפויות לגמרי, בשבילי. ז"א, החוצה אני אוהבת להיות בלתי צפויה, זה בריא כשאנשים קצת במתח כל הזמן, משאיר אותם מפוקסים. אבל חשוב לי שמה שמבחוץ נראה בלתי צפוי יהיה ברור לי. איפה ברור ואיזה נעליים. אשכרה לא ידעתי איך אני אגיב. בכיתי בסדרות דביליות, צחקקתי ברגעים שאמורים להיות עצובים, נעלבתי משטויות והתעלמתי מדברים שפעם היו מעיפים אותי לתקרה כאילו מישהו דחף לי פלפל שאטה לתחת. מה שהכי משונה בכל העניין זה שלמרות שידעתי שאני שבר כלי הורמונלי ורצוי שאמעיט לבוא במגע עם אנשים עד שאלמד להתמודד עם הכאוס הזה, לא הצלחתי להפנים את זה שאני לא אני, וזה בסדר.
היגון, השמחה, העצבים, הבכי, האופוריה, כולם היו אמיתיים לגמרי. מה שעוד יותר משונה בכל העניין הזה הוא שעם עצם המעשה כל הזמן הייתי שלמה לגמרי. גם ברגעים של המערבולת הרגשית הגדולה ביותר לא חשבתי "מה עשיתי?" או "אלוהים, למה?!" בתוך עולם שהתחרפן לגמרי, זה כל הזמן היה העוגן.
הזמן עבר, ושמתי לב לעוד שינוי. יום אחד ג'ויה התקשרה בדחילו ורחימו לשאול אם אני יכולה לבוא לעשות גראפיקה דחופה להזמנה נורא גדולה. בעיקרון אני אמורה להגיע רק פעמיים בשבוע להיות גרפיקאית, והיא יודעת לא להתקשר בימים שהם לא הימים שלי אלא אם זה משהו היסטרי. כשהיא מתקשרת בימים הלא נכונים עוד לפני שאני עונה לטלפון אני מרגישה את זה, ברק של זעם לבן שמציף אותי. באותו יום היא התקשרה, ומילא זה שהברק הלבן לא היכה, אלא מייד עניתי "כן, אין בעיה, עוד חצי שעה אני שם." התלבשתי, ותוך חצי שעה הייתי שם. רק כשראיתי את הפרצוף ההמום של ג'ויה שמתי לב שהתעלמתי מכל הטקס הקבוע של "אל תתקשרי אליי בימים לא שלי! נמאס לי! למה מקבלים הזמנות לרגע אחרון?! מה אתם חושבים, שאין לי חיים?! קחי את זה למישהו אחר. לא מעניין אותי אם הם עסוקים, פשוט לא מעניין אותי!!!"
זה היה משונה, אבל כאילו, או-קיי, קורה.
לאט לאט התחילו אנשים מסביב להגיד לי שאני הרבה יותר נחמדה, נוחה, רגועה. חשבתי שאלה סתם הזיות, אבל באמת, דברים שפעם היו מרגיזים אותי עד טירוף פתאום עברו לידי בלי להטריד יותר מדי. הבנתי שהמצב ממש חמור בפעם האחרונה שרבתי עם אינדי. אנחנו רבות לא מעט, ובגלל שאני אני, ועצם המחשבה להפסיק ויכוח באמצע בלתי סבירה בעיניי, הויכוחים תמיד מגיעים לטונים איומים, כשבסוף אני צועקת עליה שהיא צדקנית, צבועה, שיפוטית, מנתקת את האייסיק ורוטנת שבועיים. הפעם תוך כדי ויכוח שמתי לב שאני אשכרה מקשיבה למה שהיא אומרת, ושאין לי בעיה לחתור לפשרה. ויי, איך נבהלתי!
גם פה, בתגובות, איבדתי את החדות. כאילו, נורא חשוב לי להסביר את עצמי, ואת העמדה שלי, ואת השיקולים שלי, ובלה בלה בלה, אבל הודעות מגעילות לשם המגעילות, שפעם הייתי מגיבה אליהן בחריפות, כרגע לא ממש מזיזות לי. רגע, זה לא לגמרי נכון, הדחף הראשון הוא עדיין לענות בחריפות, אבל איך שאני מתחילה לחשוב על תגובה הולמת אני אומרת לעצמי, "פאק איט, מי זה בכלל." וזהו.
אני מניחה שגם הפאזה הזאת תעבור. בטח בעוד כמה חודשים גם ההצפה הסדירה של הורמונים שגורמים לי להיות מאושרת כמו פרה באחו לא תספיק כדי להתגבר על אי הנוחות הפיזית. אני די סקרנית לראות למה אני עומדת להפוך בשלב הבא. זה מעלה אצלי כל מיני שאלות פסאודו פילוסופיות של מי אני באמת, והאם האישה הרגועה והחייכנית הזאת מוצאת חן בעיניי, אבל במצבי הנוכחי לכל שאלה פסאודו פילוסופית יש תשובה אחת: טעמי. אפשר גם טוויסט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
