אתמול הייתי בכוכב הקופים. כן כן, וחזרתי משם בחיים כדי לדווח! טוב, לא ממש כוכב הקופים, לקרוא לזה ה-TLV יהיה נכון יותר, אבל הדמיון היה בהחלט מבלבל. לאור השיפור במצבי הנפשי הגעתי למסקנה שאני כשירה מנטלית להתמודד עם דאון של e, ובקומוניקט היה כתוב, "מחזירים את הגלאם לרחבת הריקודים!", ואני, גלאם הוא הרי שמי השני. מייד גייסתי את הט' ואת גופיית הלורקס הזהובה וחשופת הגב לגמרי, ובעוז צעדנו לכיוון הנמל.
הקהל שצבא על הפתח גרם לי צמרמורת קלה, אז החלטתי שאם אני נכנסת חינם אז יאללה, ואם לא, שיזדיינו. אין לי בעיה לשלם כניסה למסיבה, אבל לשלם כדי להסתופף בחברתם של האנשים שעמדו שם היה הרבה מעבר למה שאני מתכוונת לעשות. הכניסו אותנו, פניתי לאנשי הרשימות, ואכן, לא הייתי רשומה. למרבה המזל המיתולוגית מיכל נדל עמדה שם (אל תטרידו את עצמכם אם השם לא אומר לכם כלום, אני מוטרדת מזה שלי הוא אומר משהו), ובהנף יד זרקתי את האתיקה העיתונאית שלי לכל הרוחות, ניגשתי אליה, אמרתי יפה, "אני א. כתבתי על הליין שלכם היום". זה הניב את התוצאה הרצויה. גם בפנים היה המשך לכוכב הקופים, אבל אחרי שה-e התחיל לתת את השפעתו הברוכה, זה כבר לא הטריד אותי. ישבתי ובהיתי בחיוך מטופש, לא, לא קמתי לרקוד, טיפת ספיד לא היה בדבר הזה, אבל היה נעים למדי, ביחוד אחרי שרל נדל,
היפה בגברים עלי אדמות הגיע למקום, והסתובב לו כך וכך, נראה מבסוט מהחיים באופן כללי...הט' ואני עברנו להזלת ריר נמרצת, ולקביעה החד משמעית שאסור שהמאגר הגנטי של האיש הזה יתבזבז במונוגמיה, אבל ממתי מישהו מקשיב לנו?
אבל שיאו של הערב, ללא ספק, היה הרגע בו עמדתי ליד רחבת הריקודים, ובחור ניגש אלי, הושיט לי את היד, ואמר, "נעים מאוד, אסף (או אולי ניר?) 23 ס"מ". באותו רגע הבנתי שהסם הנכון לאותו ערב לא היה צריך להיות e, אלא כדור טמטום חזק במיוחד, מה לעשות שכזה לא היה לי? (וגם להנרי היו 23 ס"מ, כך שמבחינת הביזאר, אני מכוסה).
היום הייתי בהקרנה של הסרט "המורדים", חובה מקצועית, שככה יהיה לי טוב. מעולם לא ראיתי אף פרק של "המורדים", אני גאה על זה כמעט כמו שאני גאה על העובדה שמעולם לא קראתי אף ספר של רם אורן.
ישבנו באולם, אני ועוד כ-800 אלף זאטוטים מצווחים, רובן פרחולות זעיקות במכנסיים כל-כך נמוכים שייחלתי בעוז ששערות הערווה שלהן טרם התחילו לצמוח, כי המחשבה על זה שהן מגלחות היא הרבה מעל לכוחי. אז הנה דיווח מהשטח: מריצה ופליפה הם הכי פופולאריים, מאוד הרגיע אותי שגם בני התשחורת לא צחקו מאף גג שהיה שם, לרגע חרדתי שזה בגלל גילי המתקדם, היה...טוב נו, היו כמה קטעים שמחיתי בהם דמעה, אבל את זה אני מייחסת באופן אקסקלוסיבי לדאון של ה-e, כי אחר כך, כשקראתי עיתון, מחיתי דמעה גם בביקורות אוהדת למדי על מסעדה, נורא נגע לליבי טוב הלב של המבקר.
החוויה האנתרופולוגית של היום חיזקה אצלי החלטה שהתקבלה לפני שנים: אם תהיה לי בת, או שאני אחזור בתשובה, או שאני אגדל אותה במצפה טבעוני בגליל, האפשרויות האחרות איומות מדי.
והנה ההוכחה הסופית לזה שאני גיקית: יש לי ג'ימייל, ואני מתלהבת מזה עד קצה הגג (הט' פה ממלמלת, "גם לי יש") אבל שלי יותר גדול!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
