ומה אני עושה עכשיו עם הבור בבטן שהתעוררתי אתו? לשנן שוב אותן סיסמאות "כשתלמדי לאהוב את עצמך זה יבוא"? לקבל עצות מתנשאות מכל מני כאלה שתקועות באותו חרא, אבל מעיזות להטיף מוסר כאילו יש להן מונופול על האמת? לחכות? יש לי ברירה חוץ מלחכות?
אני כועסת, אני עצובה, אני בודדה, כואב לי כל הגוף מרוב כמיהה, וכמעט לכל מקום שאני הולכת אליו, אני רואה אותו כאב, אותה בדידות, ואותם נסיונות פתטיים וחסרי תועלת להעלים אותם: סקס, סמים, קניות, אוכל. אני רואה איך אנשים הורסים את עצמם בדרך למטרה הנכספת, רק לא להודות בפני עצמם, בפני אחרים, בצורך הבסיסי הזה – שמישהו יאהב. אחד, אחת, זה הכל.
כל הציניות המשובבת, המגניבה שאני עוטפת את עצמי בה, כי הכאב הזה לא חינני, הוא טורד את שלוות הסביבה, הוא משעמם, נורא משעמם. זה יותר מדי כבר, הרבה יותר מדי. אז להתקשר לאיזה מישהו מהעבר, שגם אז לא היה יותר מפלסטר חסר תועלת, ולנסות לשכנע את עצמי, בלי להצליח, שהמגע הזה, יש בו איזושהי אמת, רק כדי להרגיש עוד גוף.
וזה מגוחך, אבל עכשיו אני כועסת על משמו, לא על זה שהוא עזב, התגברתי לגמרי. לפני כמה ימים דיברנו, הוא סיפר לי שהוא עובר, או עבר לגור עם חברתו החדשה, ואני אכן בשלב שאני יכולה לשמוח בשבילו, ואז שאלתי אם אולי יש לו מישהו להכיר לי, ויכול להיות שהתגובה הרכושנית שלו הייתה אמורה להחמיא לי, אבל היא לא החמיאה, היא רק הכעיסה, כאילו, אם הוא כבר מסודר ומאושר, מה כואב לו לנסות להיות נחמד? כל כך קשה לעשות מחווה של נדיבות?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
