למרות בלוז האישה ההריונית, ושמישהו יוריד לי כאפה אם אני נגררת למחוזות החרפנה, התקופה הנוכחית זו תקופה מדהימה מהרבה מאוד בחינות, והעיקרית שבהן, לא נעים להודות, היא מבחינת הקשר עם הגוף. אני יודעת, אני יודעת שיש שיטפון הורמונלי קבוע שדואג שאני אהיה מאושרת, ועדיין, אני שמחה וגאה בגוף הזה, שבכל יום שעובר מתרחק יותר ויותר מאידיאל היופי, כמו שלא הייתי שמחה בו מעולם. אני מלטפת בחיבה בטן שמתפרצת החוצה, בוחנת בעיון ובלי טינה את מצבורי השומן החדשים בתחת, ומסתכלת בנחת בגוף עגול.
ואני, ברמת העיקרון אוהבת את הגוף שלי קשה, שרירי, מתוח. פתאום אין עקרונות. העגלוליות הזאת בסדר לי לגמרי. ניחא בסדר, אני מרגישה יפה, סקסית, נשית. כל פעם שאני רואה השתקפות של עצמי - דבר שעד ממש לא מזמן תמיד גרם לי להכניס את הבטן ולהתבאס שהירכיים שלי לא צרות יותר - אני מחייכת לדמות העגלגלה הזאת בהמון שמחה.
וכל הגאווה הזאת היא בגלל שהגוף הזה יודע לייצר את הפיצפיצ. קולטים כמה זה משונה? כל ההשגים שלי בחיים, החל מהפעם הראשונה בה אי שם בגיל חצי שנה התהפכתי, ועד הרגע, כשהקלדתי "הרגע" דרשו ממני, מאריאלה א' רביב, יותר נחישות, תעצומות נפש, מאמץ ורצון מאשר להיכנס להריון. כל פעולה רצונית שעשיתי אי פעם, כולל לקום עכשיו לקנח את האף, יותר מסובכת מאשר להיכנס להריון. מבחינת הגוף, כניסה להריון היא משהו שקורה, כמו לנשום, כמו להשתין, כמו לשתות. כמו שאני לא שולטת בכמות החומצה שהקיבה שלי מייצרת, אני לא שולטת בתזמורת הפוריות שדואגת שפעם בחודש (חודש וחצי, המחזורים שלי באמת ארוכים) אני אוכל להיכנס להריון. אני יכולה להיכנס ולהיות בהריון גם אם אני אהיה במצב צמחי לגמרי, לעובר זה פשוט לא משנה.
והנה, למרות כל זה, אני גאה כמו שמעולם לא הייתי. אני יכולה להתייחס בביטול לכל הישג שלי, כולל זה שקראתי את "מצעד האיוולת", (סתם, לא קראתי, משעמם נורא). כל הדברים האלה נראים לי נורא ברורים מאליהם, ודווקא ההענות לצו הביולוגי הבסיסי ביותר שיש, שכל אמבה נענית לו, טוב, לא אמבות, הן מתפצלות, די לקטנוניות! ממלאת אותי בגאווה.
לא קל לי עם זה. מדובר פה בשינוי תודעתי נורא מסובך בשבילי. מאז ומתמיד התייחסתי לידע, לתבונה, לאינטלקט, כדברים הכי נעלים שיש. רגשות היו בעיניי משהו קצת מביך, קצת עכור, לא לגמרי ברור. לא שלא הרגשתי, אבל התבוננתי בכל רגש קצת בזרות. אפילו בדכאונות הכי איומים שלי יצא לי לצפות בעצמי מהצד, או שקמתי והלכתי לקרוא מה בדיוק קורה לי במוח. אז מה יש להיות כל כך מרוצה מזה שאני יודעת לייצר עוברית? כל שימפנזה יכולה, אבל לא כל שימפנזה יכולה לקרוא את "האיש ללא תכונות" (טוב, גם אני לא, הוא ממש משעמם נורא.)
פתאום הכול רגש ותחושות, ברמות הכי בסיסיות, ואני מרוצה מזה לגמרי.
טוב, קשה לי להתמודד עם כל הסוגיות המורכבות האלה, אין ברירה, אלך לאכול עוד טעמי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
