במסגרת גל ההורדות מצאתי את עצמי מורידה זמרים שאהבתי כשגרתי בארגנטינה, מרסדס סוסה, פבלו מילנס, חאירו, ואהובי דאז, ויקטור הרדיה, שהיה אחד מזמרי המחאה הגדולים. אני חושבת שאפילו גירשו אותו לתקופה מסוימת. מוזר, השירים עוד לא ירדו, יש להם מעט מאוד מקורות, אבל כבר השמות שלהם מספיקים כדי לגרום לי לדמוע.
אין נוסטלגיה בדמעות האלה. ארגנטינה הייתה תקופה איומה בשבילי. שנתיים של סבל בלתי פוסק. איך שהפסקתי להיות החנונה הדחויה שאף אחד לא מדבר אתה ורק יושבת וקוראת כל הזמן, טראח, העבירו אותי לדרום אמריקה, ושם, בשיא גיל ההתבגרות, הייתי צריכה להתחיל הכל מחדש. אבל לא נדבר על ילדותי הדוויה עכשיו, זה משעמם.
מוזר לי המצב הזה של היפר רגישות, בדרך-כלל אני אחד האנשים הכי מרוכזים בעצמם שאני מכירה, רוב הזמן אני מספיק חיננית כדי להסוות את זה, אבל עכשיו אני מרגישה איך כל העצבים שלי פתוחים לעולם לגמרי. ראיתי אתמול את סרט התעודה "משפוח'ה" (שווה למדי), ופרצתי בבכי כשתינוק נולד, ואז בכיתי גם בגלל היחסים הרעים בין בני הזוג. יותר מדי רגשות של אחרים תקועים לי בתודעה, ואני לא רוצה את זה עכשיו, אין לי סבלנות לזה, אני צריכה לשאת את עצמי כרגע.
ואם כבר בנוסטלגיה כפוייה עסקינן, הייתי צריכה היום לקחת משהו מהחנות למתנ"ס בשכונת ילדותי. אני כמעט לא מגיעה לשם, לשכונה שהקימו עולים דרום אפריקאיים עשירים, שרצו להעניק לעצמם איכות חיים ממש ליד אחד מחופי הים הכי יפים במדינה...שמות הרחובות הצחיקו אותי, "שדרות דרום אפריקה", "יוהנסבורג". חשבתי לעצמי כמה אירוני הפער בין מה שהם תכננו לעשות כאן, ובין מה שהעיר הפכה להיות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
