לשאוף לנשוף

הכול התחיל כי אני בהמה, פשוט בהמה. טוב, זה התחיל קצת קודם, אבל החמיר כי אני בהמה.

כבר חודשים אני מפנטזת על מעיין הבירה בחיפה. מתרפקת בחיבה על זכר כיסוני התפודים, הכבד הקצוץ המתקתק, וכמובן, איך לא, הקוסטיצה. אבל גופי בדרום והקוסטיצה אי שם בצפון, ולא יצא, לא יצא, לא יצא. כך ריחמתי על עצמי נורא בגלל שאני כאן והקוסטיצה שם, עד שראיתי תוכנית של גידי גוב, על אוכל יהודי, ואיך לא, התוכנית נפתחה בביקור במעיין הבירה. למות! רציתי למות! ניחא אוכל יהודי, שכבת גאה ליוצאי רוסיה פולין אני משוכנעת שזה האוכל הכי טעים אנין ומעודן בעולם (ומי שחושב שקמח בלול בשומן ותחוב בתוך מעיים זה לא אנין, רחמיי עליו!) (חוץ מרגל קרושה, בכ"ז, יש גבול) אבל מעיין הבירה? זו לא התעללות בחפים מפשע?

העליתי בפני גע"ס את הרעיון סתם, כאילו, חיפה וזה. מי מספיק פסיכי בשביל לנסוע לחיפה בשביל לאכול חת'כת חזיר? ובכן, גם גע"ס! מכיוון שמצפוני ייסרני הזמנתי גם מקום לסיור בגנים הבאהיים, שתהיה קצת קולטורה, וכך נסענו לנו ברכבת עליזות והרפתקניות, לראות גנים באהיים ולאכול קוסטיצה.

הגענו, הגנים הבאהיים אכן מהממים, והקוסטיצה, כרגיל, שימחה לי את הבטן, ולו הייתי נעצרת שם, כנראה הכול היה בסדר. אבל לא, כמו שאמרתי, אני בהמה.

בנעוריי האומללים בארגנטינה הייתה שם איזו מין עוגייה שנורא אהבתי, זה כמו אוראו ממולא במרשמלו. משום מה נזכרתי בהן, וכבר שבועות תהיתי אם הן באמת קיימות, או שמא דמיוני הקולינרי הפרוע המציא אותן, ובכן! כשקפצנו לסוידאן, לקנות מאכלים אקזוטיים, מה ראיתי שם אם לא את העוגיות האלה? merenguadas קוראים להן! מייד קניתי חבילותיים.

לעוגייה המזדיינת היה טעם ברור וצלול של אצטון. "מעניין," אמרתי לעצמי, "ממתק בטעם אצטון." זה לא מנע ממני לאכול עוד חצי חבילה, ואז, כשחזרתי הביתה והראיתי לאמא שלי מה מצאתי, גאה כמו גור חתולים שצד גוזל יונים,  היא שמחה הרבה, ולקחה אחת. אחרי ביס  היא ירקה את הזוועה ואמרה, "אריאליטה, זה מקולקל!" "אה, לא אמור להיות לזה טעם של אצטון?" כמובן שזה גרם לה להסתכל בי במבט של, "אלוהים, נכון, היא קצת מפגרת, אבל היא תהפוך אותי לסבתא, אין ברירה."

ואז התחילה נקמת הקיבה. אני לא רוצה להרחיב בדברים, מה גם שאוריאל משוכנע שזו נקמת חזירי הבר, בעוד שאני טוענת שאלה העוגיות, אבל יומיים לא קלים עוברים עליי. כמובן, בגלל שאני בהמה, זה לא מנע ממני לאכול אתמול, בשבוע הספר, אגרול שטוגן אלוהים יודע באיזה שמן, כך שנוסף לטרגדיה מהכיוון ההוא, זכיתי להכיר לראשונה את אחד מתפנוקי ההריון הגדולים ביותר: צרבת.

כמובן שאני הייתי בטוחה שזה התקף לב, אבל כשדרשתי ממשפחתי שתיקח אותי למיון כי נורא שורף לי בחזה וקשה לי לנשום הם צחקו עליי ואמרו שאולי זה ילמד אותי לא לאכול אגרול על קיבה מקולקלת. טיפת חמלה אין להם!

מנוולים.