או למה באינסטינקט הראשוני רציתי בן.
הטור הוא על נערות בגיל ההתבגרות, הקושי, האימה, השוני, קצת על פער הדורות. הסטייה מהטור תהיה די חדה. כשגמרתי לקרוא אותו ליטפתי את הפיצפיצ דרך הבטן, ואמרתי לה שזה יהיה בסדר, שגם התקופה הרעה הזאת שקוראים לה גיל ההתבגרות תעבור בסוף, וגם נבהלתי קצת מזה שהיא ילדה.
לא רציתי בן בגלל שאני מעדיפה בנים. אני לגמרי אישה של נשים, וזו עמדה שמאוד נוח לי בה. רציתי בן כי לגדל בת נראה לי הדבר הכי מפחיד בעולם, לא בגלל קשיים בתקשורת וחוסר הבנה. להפך, בגלל יותר מדי תקשורת והבנה. עם בנים, יחד עם כל האהבה והקרבה יש איזשהו סוג של דיסטאנס בריא. גברים מבחינתי הם יצורים עלומים קצת, משום מה הדימוי הויזואלי שעולה לי עכשיו הוא גזע עץ. אני לא לגמרי מבינה מה מניע אותם, איך הם חושבים, מי הם, תמיד נשאר איזשהו משהו מאחור שאני לא אבין עד הסוף, וזה בסדר, זו נראית לי דרכו הטבעית של העולם. נשים, נשים הן כמוני. הן שקופות, במובן הטוב, כן? הכאבים שלהן שלי, הפחדים שלהן שלי, השמחות שלהן שלי. מה שמעניין הוא שברמת המקרו, למרות שהן כל כך ברורות, נשים הרבה יותר מעניינות בעיניי מגברים.
דווקא בגלל שגברים לא שקופים לי, רציתי בן. אני לא חושבת שעוצמת האהבה לבן שונה, אבל נראה לי שרמת ההזדהות אחרת. נורא יכאב לי כשיכאב לו, אבל אני לא אבין לגמרי כמה כואב. לגדל בת, זה במובן מסוים לגדל איזושהי גירסה של עצמי שוב - שיהיה ברור, לא בגלל שהיא בהכרח תהיה דומה לי, אלא כי היא אישה - הפחדים שלה, הכאבים, השנאה, השמחה, העלבון שיצוץ כשיגידו לה משהו, הפעמים שאני אעליב אותה, או היא תעליב אותי, את כולם עברתי קודם, גם אמא שלי, וסבתא שלי. כל מה שיכאב לה יהדהד משהו שכבר כאב לי, וזה מפחיד אותי. ההזדהות המוחלטת הזאת מאיימת עליי נורא. איך אני אלמד אותה לאהוב את עצמה? איך אני אצליח לשכנע אותה שהיא הדבר הכי מושלם בעולם, כשאני בטוחה שאני כל כך פגומה? איך אני אתאפק לא להעיר לה על השיער, העגילים, המשקל, האיפור? איך אני אצליח להפנים שלמרות שהיא אני, היא עדיין עולם נפרד לגמרי?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
