לא להיבהל! זה לא יהיה הרגל כמו עיונים בפרשת הספקטור. שקד פחות מעיר אצלי דברים. וזה לא כי הוא לא מוכשר, חכם, שנון או רואה, הוא כן כל הדברים האלה, אלא כי אני כל הזמן מרגישה ששקד כותב על-יד, נקי, שנון, תובנות חדות, אבל הוא מפחד לכתוב באמת על רענן שקד. כשאני קוראת אותו אני לא מרגישה שבא לי להכיר אותו. הוא עסוק יותר מדי בשימור איזושהי פסאדה שלא באמת מצליחה לעניין אותי. אה, והוא גם מריר מדי, תחושה בלתי פוסקת של חוסר סיפוק עולה מהכתיבה שלו. לא יודעת, לא נעים לי בחברת אנשים שהעולם שלהם צבוע בגוונים אפורים, זה טוב למעצבים בלגיים, לא לי.
למרות שאם אני אהיה כנה עם עצמי לרגע, סביר להניח שעל סקאלת הכנות בכתיבה, או העדרה, אני הרבה יותר שקד מספקטור. להגנתי אנסה להגיד שאני מנסה, אצל שקד אני לא רואה את הניסיון הזה, הוא מוכן לזרוק בוץ, לא להתפלש בו. אבל הטור שלו השבוע, שעסק בזה שהוא ביטל חופשה שהוא כבר תכנן לפרטי פרטים בגלל עבודה, העציב אותי נורא, כי הוא עוסק במשהו שמטריד אותי כבר די הרבה זמן, וזו השתלטות העבודה.
אני בפירוש לא מנצלת את מלוא הפוטנציאל הכלכלי שלי, לו הייתי יותר חרוצה, הישגית, תחרותית, שאפתנית, הייתי מרוויחה הרבה יותר כסף. אבל אני לא כל הדברים האלה, אז אני מרוויחה שכר סביר, לא יותר (מונחים יחסיים וזה, נו, אתם יודעים). שכר סביר זה אומר שכושר הקנייה שלי מוגבל למדי. אני לא משלמת שכירות על הדירה שאני גרה בה, ואני גרה בפריפריה. ברלינגו המנוולת תהיה בת עשר בשנה הבאה, אני כמעט לא קונה בגדים, לא קונה מוצרי קוסמטיקה יקרים, לא מעט מהרהיטים בבית שלי הם כאלה שאספתי ברחובות ושיפצתי בחיבה, ורוב הטיסות לחו"ל שערכתי בשנים האחרונות כללו שהות אצל חברים או חילופי דירות.
אני לא רוצה ליצור רושם של אומללות - אני קונה כמה ספרים שאני רוצה, יוצא לי ללכת לסרטים, מסעדות ובתי קפה די הרבה, יש לי קצת חסכונות, ביטוחים רפואיים טובים (היפוכנדרית, בכ"ז) פה קרן פנסיה, שם ביטוח חיים ואבדן כושר עבודה, וכמובן, השבח לאל, הורים שיכולים להתגייס.
עוד יתרונות בחיי הם שלמרות שהדד-ליינים שלי קשיחים עד אימה, אני עובדת בשעות שאני רוצה לעבוד בהן, רוב הדברים שאני עושה מאוד מעניינים אותי, מעולם לא ראיתי את הפנים של האנשים שאני עובדת בשבילם, והפוליטיקה הפנים משרדית היחידה שאני צריכה לסבול היא אותי צועקת על עצמי.
מתוך הבחירה שלי, וזו בפירוש בחירה, של להרוויח פחות ולהשאיר לעצמי די הרבה זמן פנוי, אני לא מצליחה להבין את ההשתעבדות לעבודה. ולא, זו לא השתעבדות של אין ברירה, זו השתעבדות של חוסר מחשבה, של חוסר יכולת להעצר ולחשוב, "זה מה שאני רוצה? באמת מה שאני רוצה?"
בעניינים האלה השקפת העולם שלי די ברורה - ככל הידוע, יש לנו רק סיבוב אחד, ורצוי להפיק ממנו כמה שיותר. לעשות ימים כלילות בעבודה לא אהובה ואף שנואה כדי שיהיה עוד כסף לקנות דברים, זה להפיק כמה שיותר מהסיבוב היחיד שלנו? קראתי כתבה על הורים שקונים לילדים שלהם מצעי כותנה מצרית באלפי שקלים. מישהו מההורים האלה חושב שלילדים אכפת על מה הם ישנים? וכמה שעות ביום הילדים האלה שישנים על מצעי כותנה מצרית רואים את ההורים שלהם? כי אני, הרגעים הכי טובים שלי עם אבא שלי לא היו כשהוא קנה לי דברים, אלא בשעות הארוכות במתפרה, רק שנינו וגליל בד ענק שצריך לפרוש.
אנשים שיש להם האמר, באמת יותר מאושרים ממני עם הברלינגו בת העשר? (שלא לדבר על הגועל שמתעורר בי בכל פעם שאני רואה טנק כזה נע ברחובות העיר, גועל פשוט).
נו, ברור שאני לא חיה בסגפנות, וכן, אני מאוד שמחה שאני יכולה להרשות לעצמי שיהיו לי כל מני דברים שאני אוהבת, אבל יחד עם הדברים האלה אני מקפידה לשמור על משאב הרבה יותר חשוב מכסף, וזה הזמן לעשות דברים שאין עליהם גמול כלכלי, ושגורמים לי הנאה עצומה - קריאה, בישול, כתיבה.
אז שקד ויתר על חופשה בגלל עבודה, ואו. אין ספק שבזכרון הימים שלו, הטור שהוא היה צריך לכתוב, או הכתבה, או הישיבה, ייצרבו במוחו הרבה יותר מאשר שהות של כמה ימים באיטליה, מה לא? ומה הוא מוכיח בתלונות שלו, שהוא חייל נאמן בצבא הקפטיליזם? באמת? מקבלים על זה מדליה בסוף?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
