לשאוף לנשוף

ידיד עבר שלי מתחתן. קודם הוא שלח הזמנה לורדי, מה שמאוד עורר את רגשי העלבון הפולניים שלי, ואתמול אמא שלו באה למלכה האם ובידה הזמנה לחתונה. היא אפילו אמרה, "תגידי לה שתבוא, יהיו שם המון חברים רווקים", כמובן, לאור העובדה שהוא בטחוניסט (שוטר, אללי), וכל חבריו, אכן, בטחוניסטים, הם פסולים לעדות ולחתונה, וכנראה אפילו לזיון (חוץ מדרור מ. שהיה מאבטח בנתב"ג בזמני, גמד מקסים, עם גומות החן הכי מתוקות בעולם והכי הרבה אטיטיוד של זין גדול שיצא לי להכיר, אבל הוא הבטחוניסט היחיד שממש חשקתי בו).

מייד כשרגשות העלבון הפולניים שלי נרגעו (אבל לא לגמרי, כי מה פתאום את ורדי הוא הזמין אישית ואותי אמא שלו הזמינה? אה?), היה לי ברור שאני לא הולכת. נשבר לי הזין מחתונות לגמרי. לא, אני לא מדברת כאן על קנאה. בחתונות של חברותיי הטובות פירגנתי מכל הלב, בחתונה של עינת אפילו בכיתי מרוב התרגשות, אבל מה? את רובן לא יצא לי לראות יותר אחרי החופה. ויודעים מה? אפילו עם זה אין לי בעיה. אנשים נוטים להתחבר עם אנשים שבמצב דומה לשלהם, זה לגיטימי ומקובל לחלוטין.

מה שאני באה למחות נגדו אלו הן חתונות ה"צריך ללכת כי לא נעים", כל מני אנשים שאני לא מאוד מכירה, ולא מאוד מחבבת, או אפילו כן מחבבת, אבל לא מחבבת 400 שקל לאירוע מייגע. נשבר לי הזין מהצורך הזה להתלבש, לנסוע, להשאיר צ'ק נדיב, לשבת ערב שלם, לשמוע מוסיקה גרועה, לאכול אוכל גרוע, להיות עם אנשים לא מעניינים, ולדעת שבאותו זמן וכסף, יכלתי ללכת ל"רפאל", ולאכול ארוחה בת בת זונה.

מה גם שדי ברור לי, אלא אם זה יהיה ממש חשוב לבנזוגי העתידי (כוס אמק, למה אתה מחכה?), שאני לא אעשה שום אירוע כזה. המחשבה על שמלת עוגת קצפת, רב שיעשה סטנדאפ ו-400 מוזמנים מרגשת אותי בדיוק כמו המחשבה על ללכת לתולשת להוריד שערות, בעצם, אחרי התולשת תהיה לי תחושה מסוימת של סיפוק, קשה לי להאמין שאחרי שאני אוציא על ערב סכום שמספיק לתשלום ראשוני עבור דירה, אני ארגיש מסופקת.

בקיצור, אם מישהו פה מתכוון להתחתן ולא נעים לו לא להזמין אותי, אל חשש, זה בסדר גמור, נשבעת.