לשאוף לנשוף

קוק הוא אחד הסמים האהובים עליי. אני לא עושה קוק כי כי הוא יקר מדי, לא מתאים לסגנון החיים שלי, אין לי חברים שעושים קוק, כל התשובות נכונות. אני אוהבת פחות או יותר כל מה שכרוך בזה: החיתוך, הטעם המגעיל, תחשות הקהות בפה, היובש באף, וכמובן, איך לא, את החדות שהוא נותן לכל דבר. אז נכון שלא נגעתי בזה כבר ארבע שנים פחות או יותר, ושגם לפני זה עשיתי אולי אולי שלוש פעמים, אבל זה לא משנה את החיבה שלי לסם החזירי הזה.

כל השנים האלה גם לא ניסיתי להשיג, כי הוא יקר מדי, לא מתאים לסגנון החיים שלי, אין לי חברים שעושים קוק, כל התשובות נכונות.

לפני כמה חודשים התחיל דיבור על כיוון להתארגן, ואמרתי שסבבה, אם העניין נסגר, אני בפנים. כמו ברוב השיחות האלה זה פחות או יותר נשאר בזה. 

ב-2.1.07 התקשר אליי מישהו ואמר שיש כיוון קונקרטי. אני זוכרת את התאריך כי באותו יום הייתה ההזרעה הראשונה שלי, זאת שבה הביציות עדיין שיחקו אותה קשות להשגה. "לא, תודה," אמרתי למארגן, "לא יכולה." לא היה היסוס בתשובה שלי. היה לי מאוד ברור שאני אחראית כרגע לא רק לבריאות שלי, אלא לבריאות של עוד כמה תאים שאולי מתרבים בתוכי, ושאין מצב שאני אסכן את התאים האלה. אבל כשלחצתי על מקש הניתוק הרגשתי רגע של טינה. אני עוד לא יודעת אם הביצית והזרע נפגשו בכלל, וכבר אני צריכה לוותר על משהו שאני אוהבת, בשביל משהו שלא בטוח שהוא קיים.

עוד משהו שאני נורא אוהבת זה לשתות כוס יין או שתיים בארוחות שישי, ואז למעוד בעליצות לשנ"צ של יום שישי, שזו שנת הצהריים הכי מתוקה בעולם. באותו יום שישי כבר לא שתיתי. כן, זה ביאס אותי.

שבועיים המתנה לתשובה. תשובה שלילית. עוד שבועיים של לעבוד בלהיכנס להריון. עוד שבועיים של המתנה. הפעם, תודה לאל, נהייתה פיצפיצ.

בזמן הזה ויתרתי על הסיגריה היומית שלי, על היין של יום שישי (עד סוף הטרימסטר הראשון, לא צריך להגזים), על בשר שאינו צלוי כהלכה, על סושי, זהו בערך. לשמחתי ניהלתי גם קודם אורח חיים די בריא, אז הכול  במסגרת ה-small price to pay. לא היה שום דבר שהייתי צריכה להאבק בו, ומה שממש מתחשק לי, כמו סיגריה או כוס יין פעם בשבוע, אני מרשה לעצמי.

אבל זה שהמחיר נמוך לא אומר שאין מחיר. אלה ויתורים זעירים, שאני מוותרת  בשמחה כי אני יודעת שהם חשובים נורא, אבל עדיין, ויתורים. משבר קטן זינק עליי בשבוע שעבר, כשאוריאל הציע לי לבוא לבקר אותו, ופתאום נחתה עליי בבום ההכרה שבעוד כמה חודשים, ופחות או יותר לתמיד, תהיה יצורית קטנטנה שתהיה תלויה בי לגמרי. נכון שבעתיד התלות הפיזית שלה תהיה פחות דוחקת, אבל גם זה ייקח די הרבה זמן.

כן, אני מוכנה לשלם את המחיר הזה במלואו. כן, כבר היו ימים שהרגשתי פיזית רע נורא ועדיין ברור לי לגמרי שאם אני צריכה לסבול ככה תשעה חודשים בשביל פיצפיצ בריאה ושלמה אני מוכנה לסבול כך תשעה חודשים, בלי שום ספק, ועדיין. אני גם יודעת שעכשיו זה השלב הקל, הכול הרי יהיה הרבה יותר חזק ועוצמתי כשהיא תהיה בחוץ.

כל פעם שאני מרגישה את הטינה הזאת אני נורא נבהלת. שלא יקרה שום דבר, חו"ח. אני מייד טופחת לעצמי בעדינות על הבטן כדי להודיע לפיצפיצ שזה לא משפיע על הרצון שלי בה, שלא תקשיב למחשבות הדביליות של אמא שלה הסתומה. מה פתאום, זה לא קשור. על המחשבות האלה אני לא מצליחה לסלוח לעצמי, למרות שזה באמת לא קשור, באמת באמת. אני מוכנה לוותר על הרבה יותר בלי להניד עפעף. 

תמיד כשאמהות כותבות על הקשיים שלהן יגיע מישהו או מישהי שיזדרזו לנזוף בהן, איך הן מעזות לא לרקוד על הגגות ולהודות על המתנה האדירה שהן קיבלו, אבל נראה לי שהנוזפים שוכחים דבר אחד: גם לדברים הכי טובים שקורים לנו בחיים, הכי הכי טובים - הורות, אהבה גדולה, חיי משפחה מאושרים, חברים טובים, משרה מעולה, רווחה כלכלית ומה שלא תרצו (חוץ מבריאות, הכי חשוב הבריאות!) - יש מחיר. להעדר הדברים האלה יש מחיר הרבה יותר גבוה, אבל זה לא משנה את העובדה שגם לקיום שלהם יש מחיר.