לשאוף לנשוף

אחד הדברים הראשונים שעשיתי כשנודע לי שאני מגדלת אושר ברחמי (ביטוי סיני, לא מקסים?) היה לעבור, לצבור ולקנות כל ספר הריון שאתרע מזלו לעבור לי מול העיניים. אני יודעת, אני יודעת, הכול ברשת, אבל ברשת יש גם בכל מקום נשים משוגעות שנכנסות להיסטריה מכל דבר, ולא היה לי כוח לזה. אני רוצה לציין שבפעם היחידה שנכנסתי, לא בכוונה, לפורום הריוניות איפשהו ונפלתי על סיפורי אימה שכרוכים בלידה מאוד שמחתי על ההחלטה העקרונית הזאת. (אני חוששת שבסאגה שלנו לא יהיה פרק "על הלידה", בינתיים אני מצליחה להתעלם בעקביות מפתיעה מכל מידע בנושא. מבחינתי יש הריון ואחרי זה תהיה תינוקות. את הכמה שעות בין לבין אני מדחיקה.)

אחד הספרים הכי מוצלחים הוא "מה לצפות כשמצפים לתינוק" שמאורגן יופי וכתוב בצורה שאפילו אישה שסובלת מטפשת הריון חמורה תוכל להבין.

אה, מסימני הזמן: אתמול התכוונתי לקנות ספר שמזמן כבר רציתי, והמוכרת תלשה לי אותו מהיד ואמרה, "את משוגעת? התינוקת מתה בסוף! אסור לך לקרוא כאלה עכשיו!" שוין.

בקיצור, בספר הזה יש פרק שנקרא "ארוחות מאוזנות", שאותו, כמי שנושא התזונה קרוב למדי ללבה, קראתי בעניין רב, עד שהגעתי למשפט: "כל נגיסה נחשבת... לפני שאת נוגסת חשבי, 'האם זה המזון הטוב ביותר שאני יכולה לתת לתינוק שלי?' אם יש במזון הזה תועלת לתינוק - אכלי. אם זה רק על מנת לספק את תשוקתך למשהו מתוק או להשקיט את רעבונך - אל תאכלי."

"גבירותיי הנכבדות," צעקתי על מחברות הספר המעפנות, "כמו מה אני נראית לכן, כמו אינקובטור ענקי וזהו? לתשוקות ולחשקים שלי אין שום חשיבות?!" אח"כ המשכתי לקרוא עוד קצת, ורשימת המזונות המוצעים גרמה לי חלושעס רב - ארבע מנות חלבונים, שני מאכלים עתירי ויטמין סי, ארבע מנות סידן, ירקות עליים ירוקים או צהובים, דגנים, ברזל, אמה ודוניה. "ואו," הרהרתי, "אולי זאת דרכן לגרום לנשים הריוניות לעמל את מוחן הרופס? לעסוק בחישובי אוכל כל היום?" שלא לדבר על מזונות שלא כדאי לאכול ביחד, כי הם מבטלים אחד את השני, נגיד, ברזל וסידן, קפאין עם כל דבר פחות או יותר, ויטמין סי עם סידן, ועוד שילובים מסובכים מאוד.

מכיוון שאני טיפוס חשדן, ישר עליתי לרשת לקרוא על העניין קצת יותר (בהתאם למסמך העקרונות האישי שלי, חיפושים ממוקדים מותרים.) ועליתי על גילוי מסעיר: כל עוד אני נמנעת מצריכה מופרעת של דברים שמזיקים לפיצפיצ, היא תקבל הכול, הצרכים שלה יסופקו לפני הצרכים שלי. אני צריכה להיות במצב של תת תזונה ממש קיצוני כדי שהיא תיפגע. זה מאוד הרגיע אותי.

הרגיע הרגיע, עד ששמתי לב שזה אומר שהיא מרוקנת אותי, ועם כל הכבוד, אני מאוד מחבבת את עצמי. בכל זאת, את עצמי אני כבר מכירה, ואת הפיצפיצ עוד לא. ומכיוון שהיא גונבת לי את כל המרכיבים המזינים מהאוכל, כדאי לי לאכול נכון, בשביל עצמי.

אבל כאן כבר התחילה הפרשנות היצירתית ל"לאכול נכון", שכוללת דברים שאני ממש, אבל ממש אוהבת, ושבזמנים טרום הריוניים היו מוקצים לגמרי. נגיד גבינה צהובה, כן? אפשר להסתכל על זה כגוש שומן רווי וכולסטרול, ואפשר גם להסתכל על כל פרוסה כ-200 מ"ג סידן. כבד? אפשר לראות בו גוש כולסטרול רעיל, ואפשר לראות בו מקור מהמם לברזל. מכאן, השמיים פחות או יותר הם הגבול. עוגת גבינה כבר אינה עוגת גבינה אלא סידן, סוכר הוא אנרגיה לפיצפיצ שתוכל לזוז, קילו דובדבנים הוא כמות אדירה של ויטמין סי וסיבים (לא, לא אכלתי קילו בבת אחת, אלה השמצות פרועות!) שוקולד הוא אוצר תזונתי בלום, בורקס? סידן, אם מצרפים לזה גם ביצה אז חלבון, ואם אוכלים בצד מלפפון, הרי ברור שזה כבר ירק.

וכן הלאה וכן הלאה. מה אגיד ומה אומר, הדבר היחיד שעדיין מעיב על אושרי התזונתי זו העובדה שלמרות שהפכתי בעניין שוב ושוב  וניסיתי להיות מאוד יצירתית לא הצלחתי למצוא שום ערכים תזונתיים בביסלי גריל, אבל אני עוד אמצא.