בערך בשש, בעודי יושבת ומזיעה מול המחשב - אני חייבת לעשות משהו בקשר לבעלי הבית הקמצנים שלא מתקינים לי מזגן - החלטתי ללכת להתקלח, ופתאום, אין לי מושג מאיפה, פתאום קפצה לי לראש המחשבה, "עדיף שאני אתקלח אחרי שאחזור מהים." מבחינתי זו מחשבה סבירה בדיוק כמו "עדיף שאני אתקלח אחרי שאני אחזור מציד הכרישים." או, "עדיף שאני אתקלח אחרי שאצא לעדור בשדה."
זה לא שיש לי משהו נגד הים, אנחנו מתנהלים בשני קווים מקבילים. פעם בשנה אני עושה תשליך, וזהו. עוד לא הספקתי להתאושש מהמחשבה המבהילה הזאת, או למסמס אותה בתהיות מאין היא הגיעה לעזאזל, וכבר מצאתי את עצמי נדחקת לתוך הביקיני, כשהחלק העליון הציב בעיות לוגיסטיות סבוכות, שזה עוד משהו שלא אמור לקרות, לובשת גלביה, לוקחת מגבת, ועולה להורים שלי לשאול אם הם רוצים לבוא אתי לים.
ההורים שלי, מרוב הלם על השאלה שהגיעה אחרי שנות סרבנות ים ארוכות התלבשו מייד, ובאו אתי.
תשמעו, מעניין הים הזה. כאילו, במוחי הצטייר חוף פסטורלי, ובו שקט, מעט אנשים, ואני ובטני משתכשכות. המציאות הייתה שונה. המון טינופת, המון אנשים, צעקות של המצילים, וגלים, ויי, איזה גלים שיש בים!
אחרי שאיזנתי את הפנטזיה עם המציאות הלכנו אמי ואני (אבא שלי נשאר במים) לטייל על החוף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
