לשאוף לנשוף

המלכה האם הניקה את ארבעתנו. זה לא אמור להיות ראוי לציון, אבל כולנו נולדנו בין 1980-1972, והשנים האלה היו שנים בהן לא היה מקובל להתעקש על הנקה, או כפי שאשתו הנחמדה של חייש אמרה לי פעם, "אומרים שמשהו נורא קרה בעשורים האלה, ונשים שכחו איך לייצר מספיק חלב." מצד שני, כולנו גודלנו על ברכיו של ד"ר ספוק. פירוש הדבר הוא שלא החזיקו אותנו יותר מדי על הידיים, שלא נהפוך לרכיכות מפונקות, שהאכילו אותנו במרווחי זמן קצובים, ושבכלל התחייסו לתינוקות די בחשדנות אז. חוץ מכמה משוגעות, באמת האמינו אז שאם יתנו לתינוק לבכות זה רק יקשיח אותו, ושצריך להרגיל אותו ללו"ז אכילה נוקשה, שיתרגל וידע את מקומו, הגמד הזעיר!

כששומעים היום את הרעיונות שלו אנחנו נוטים להתחלחל, ובצדק. זה אומר שתהליך האילוף שלנו התחיל בגיל מאוד מאוד מוקדם, ובאמת לא מרוע או ערלות לב, אלא כי האמינו שכך ראוי לחנך ילדים. היום הגישה שונה לגמרי. כל הספרים מדברים על זה שלפחות בחודשים הראשונים צריך לוודא שהם יהיו כמה שיותר צמודים למבוגר המשמעותי, להאכיל אותם בכל פעם שהם רוצים, ובכלל להבין שזעיקים לא עושים מניפולציות, אלא מנסים להסתדר בתוך עולם חדש ודי מפחיד, שאין להם איך להתגונן מפניו.

"צריך להאכיל אותם מתי שהם רוצים." אני מודיעה למלכה האם.

"צריך להחזיק אותם כמה שיותר על הידיים." אני מדווחת לה על מה שקראתי.

"הם לא עושים מניפולציות, הם פשוט בודדים ומפוחדים." אני מסבירה לה עיקרון חינוכי.

וכל פעם המלכה האם מנידה בראש, ראש שגידל ארבעה ילדים, ואומרת בצער, "אוי אוי אוי, היא תטפס לך על הראש!" מה שכמובן ישר גורר הרצאה שלי על תינוקים אנושיים כיצורים לא מפותחים דיים שחיים בעולם מלא סכנות.

אבל האמת היא שאני קצת מבולבלת. נכון, רובנו ניורוטיים ללא תקנה, וכנראה אנחנו כאלה מאז שהחליט מי שהחליט עוד בתקופה הויקטוריאנית שילדים ראוי לחנך ביד רמה ובמשמעת נטויה, אבל מצד שני, אלה השנים שבהן האנושות, ככלל, ביצעה את הזינוקים המסחררים ביותר שלה. הפער בין המערב לשאר העולם מבהיר את זה די יפה. אולי תינוקות באפריקה גדלים לפי עקרון הרצף, אבל כמה מהם יגיעו לגיל חמש? ואנחנו, רובנו, שגדלנו בחינוך די קפדני, יצאנו בסדר, לא? או שמא זאת דרכי ליישב את הדיסונס שלי? מצד אחד ברור לי שאני רוצה למנוע מהפיצפיצ תסכול, שאני כן רוצה שהיא תהיה תינוקת זעיקה שגדלה בהרגשה שהעולם הוא מקום בטוח ומלא אהבה, אבל כשאני רואה חלק מהמפלצות הקטנות שצומחות בגלל החינוך מונע התסכולים הזה (ויוצא לי לראות די הרבה ילדים בחנות של הוריי.) אני מתחילה לחשוש שמא תסכול זה לא כזה גרוע.

לכל אלה שהחמיאו לי על הפוסט הקודם ולא הגבתי להם: זה לא שלא קראתי ולא שמחתי נורא בתגובות, פשוט, כל המחמאות האלה, זה קצת מסמיק אותי, ואין לי כל כך מה לענות.