לשאוף לנשוף

אני נתונה כרגע בעיצומו של מבצע ספרותי אדיר, אנשים בעלי חוש היסטורי יכולים אפילו להתייחס אליו כאל מבצע שווה ערך לבניית הפירמידות, או טיפוס על האוורסט: בשקדניות נמלולית אני קוראת את כל הספרים שהתחלתי ונטשתי באמצע, וספר שהפעם אני לא אצליח לגמור, סופו שיעלה בעשן השמיימה (טוב, ימצא את עצמו ברחוב, אתם יודעים שרוב האסוציאציות שלי שואתיות, מה אעשה?) בינתיים בז מואה, ירח של זאבים, אסכולה ישנה, אישה כלב ים, לנשום ועל תנאי רכשו לעצמם מקום על המדף, בעוד שיצירה קורעת לב של גאוניות מרעישה והשקרן יעופו ולא נודע שתפסו מקום בספרייה. יש עוד כמה עשרות ספרים שמחכים לעוד הזדמנות, אבל אני סבלנית, הם סבלניים, וכולנו מלאי כוונות טובות.

כדי לא להרגיש שאני כורעת תחת המשימה שלקחתי על עצמי, אני מגניבה מפעם לפעם ספר חדש לגמרי, וכך התמוגגתי מכדורי הטניס של אלוהים של פריי המהמם (לשקרן נתייחס בתור גחמה של מי שהיה אז סופר מתחיל, כן?). עכשיו אני באמצע "חייבים לדבר על קווין", של ליונל שרייבר, שמזעזע קצת את אמות הסיפין של נשמתי. הספר כתוב כסדרת מכתבים שכותבת אישה לבעלה הנעדר, והם עוסקים בבן שלהם, קווין, שביצע מעשה רצח סטייל קולומביין. המספרת מנתחת בחדות את האמהות שלה, כדי לנסות להבין איזה תפקיד היא מלאה במעשיו של בנה, ובינתיים (אני רק באמצע) הניתוח העצמי שלה מפחיד בכנות שלו.

יום אחד, כשפיצפיצ תהיה בחוץ אני אכתוב את הפוסט "על האמונה", בינתיים, נו, אמונות תפלות. אבל אני חושבת שאחת האמונות הבסיסיות ביותר, שכנראה בלעדיהן נשים לא היו הופכות מיוזמתן לאמהות, היא שמתישהו הן יאהבו את הילד שלהן. כבר קראנו מספיק כדי לדעת שזה לא חייב לקרות ברגע הראשון, אפילו לא בשנה הראשונה, שיש נשים שמתאהבות בילדים רק כשהם מתחילים לחייך, או לדבר, או להגיד דברי טעם, אבל איכשהו האמונה הבסיסית ביותר היא שמתישהו ההתאהבות הזאת תנחת בעוצמה אדירה. גם נשים שלא היו סגורות לגמרי על זה שהן רוצות ילדים מספרות איך הן נדהמו כשזה הגיע לילד הפרטי שלהן. אף פעם, מעולם, לא שמעתי אישה אומרת, "וואלה, היו יכולים להיות לי חיים טובים יותר בלעדיו." זה הטאבו הגדול ביותר של האמהות. כבר מותר להגיד שזה קשה, שזה לא תמיד תענוג, שיש רגעים שכפתור שמעלים אותם יהיה מתנה אדירה, שהם מכעיסים, מרגיזים ולפעמים שונאים אותם, אבל להגיד שלא אוהבים? פשוט לא אוהבים? אף פעם.

אמא של קווין לא אוהבת את הילד שלה, לפחות בשלב שאני נמצאת בו בספר, לא אהבה אותו יותר מדי, והיא כותבת את זה. ברור שנורא קל להגיד שהילד הפך לרוצח כי הוא לא נאהב, אבל זו הנחה קלה מדי, המון אנשים שלא קיבלו אהבה יש שם בחוץ, והם לא רוצחים.

לפני שהיא נכנסה להריון אמא של קווין הייתה שותה בלילה כוס יין. אחרי שהיא נכנסת להריון בעלה עושה לה פרצופים על היין הזה, והיא מתחילה להרגיש טינה כלפיו וכלפיי העובר, שמונע ממנה משהו קטן שהיא כל כך אוהבת. בקטע הזה חייכתי לעצמי, איך כתבתי את "על הטינה" לפני שקראתי את הספר, אבל ככל שהיא תיארה יותר ויותר את התעוקה שבהריון, אובדן האוטונומיה על הגוף, הבעל שמונע ממנה לעשות דברים כי הם עלולים להזיק לעבור, אני מצאתי את עצמי מניחה יד מתחת לפופיק של עצמי, ממש ברווח שבין הפופיק לתחילת שיערות הערווה, כדי להרגיש את הבת שלי זזה בתוכי. "לא פיצפיצ," לחשתי לתנועות הדגיות הקטנות שלה, "זה לא ככה, באמת, אני רוצה אותך נורא נורא." אני גם די בטוחה שאם אני לא אתאהב בה מייד כשהיא תגיח, אז זה יקרה כשהיא תהיה בשנה הראשונה, או תתחיל לחייך, או לדבר, או להגיד דברי טעם, ואם לא?

החלום הכי מפחיד שהיה לי בהריון היה שהוא נולד (חלומות, נו, עוד לא ידעתי שזאת בת, נדמה לי) ושהוא חמוד, וכאילו, בסדר, אבל לא יותר מזה. ששנינו די אדישים אחד לשני. התעוררתי מבועתת. אצל אמא של קווין הסיוט הזה התגשם, ואני בטוחה שהיא לא היחידה. ואם גם אני אהיה כזאת? אם הרגע הזה שאני אסתכל בה ואדע שהיא הדבר הכי מדהים בעולם ושאני לא מאמינה שהיא יצאה ממני לא יגיע אף פעם? זה מה שהכי מפחיד אותי, לא לילות בלי שינה, לא ריצות לחדר מיון אחרי שהיא תתעקש לדחוף לעצמה חרוזים לאף, לא חוסר האונים כשמישהו ישבור לה את הלב. לא, אני הכי פוחדת לא להתפעם ממנה.