נו, ברור שגמרתי אותו, גם כתוב כך שאי אפשר לעזוב, וגם הדהד להמון דברים שכבר המון המון זמן מעסיקים אותי, כמו חיבה ואהבה ומה יותר חשוב; התהייה האם אופי הוא מולד, וכמה אפשר לשנות אותו; רוע כמאפיין אנושי, כאלה.
מה שמטריד אותי בספר זה שאיכשהו מערכת היחסים בין אווה וקווין היא מערכת היחסים המשמעותית ביותר של שניהם כי הם רואים אחד את השני כמו שהם באמת. בעלה של אווה הוא אבא אוהב, אבל הוא אוהב את הרעיון האידילי של הבן שלו, אין לו מושג מי הילד הזה באמת, אהבה כזאת שווה משהו? איזה ערך יש לאהבה שלא רואה את האדם הנאהב? אין לה. הרגעים הכי קרובים של קווין ואווה הם דווקא כששניהם חפים מכל העמדת פנים, כשהם עומדים אחד מול השני ויודעים שהשני יודע מי הם בדיוק, ודווקא מתוך הערום הרגשי הזה צומחת ביניהם אהבה.
עוד נושא שהספר עוסק בו הוא הצורך להאשים, שרווח כל כך בחברה האמריקאית ומשם מתפשט לכל העולם. אנחנו פשוט לא יכולים להתמודד עם הידיעה שדברים רעים קורים, ולפעמים הם קורים לנו במקרה, או בלי שיגיע לנו, למה? ככה, כי דברים רעים קורים.
אחד הטקסים הקבועים שלי ושל אוריאל זה טקס ה"אתה אשם!" כל דבר, ולו המופרך ביותר, נגיד, אם אני לא מוצאת את המפתחות נגמר ב"אתה אשם!" ובאוריאל שעונה, "צודקת, אני מצטער." בעיקרון זה טקס מצחיק, אבל איכשהו, למרות שלשנינו ברור שהוא לא אשם, ושהוא לא החביא לי את המפתחות, גמר לי את המים המינרליים או ייצר לי כאב ראש, האפשרות הזאת להגיד "אתה אשם." נורא מרגיעה. רק שברמות הגבוהות שלה היא יוצרת חברה של מפגרים שלא אחראים למעשיהם. אין מה לעשות, לא תמיד יש אשמים, ולא תמיד השעיר לעזאזל האולטימטיבי של העת המודרנית מאז פרויד, ההורים, אחראי למה שהילדים עושים.
לא מזמן יעל ישראל פרסמה סדרת פוסטים על ילדים, האם יצר האדם טוב או רע, וכבר שם משהו בגישה שלה לא הסתדר לי. אני לא מבינה מאין הגיעה האמונה שרואה בילדים מלאכים קטנים שאם רק יטופחו נכון יגדלו להיות מלאכים גדולים, מעולם לא האמנתי בזה. אף אחד לא מלמד ילדים להיות רכושניים, לקנא באח הקטן שנולד להם, או איך עובד הדירוג החברתי בכל חברה אנושית, למי מתקרבים ולמי לא. הם יודעים את זה יופי לבד, והם יפתחו שלל תכונות לא נעימות בלי קשר לניסיונות ההוריים או החברתיים לעצב אותם. לא האמנתי בזה קודם כל מתוך עמדה של ילדה שהייתה דחויה חברתית במשך כמה שנים קריטיות, שבהן לא התקרבו אליי (חוץ מכמה חברות משונות כמוני) כי פירוש הדבר היה פיחות במעמד החברתי של מי שמתקרב. גם אלה שלא הציקו לי, והם היו הרוב, ידעו שרצוי לשמור מרחק מהילדה המוזרה עם המבטא, בדיוק כמו שאני ידעתי לשמור מרחק מהילדים שהמעמד שלהם היה נמוך משלי, אמא שלי לימדה אותי את זה? לו היא הייתה אוהבת אותי יותר החיברות שלי היה קל יותר? לא.
אני גם מאמינה שלילדים יש אופי, אפשר אולי לעדן אותו, לכוון קצת, לאלף, אבל לשנות לגמרי? לא. בכל משפחה שתסתכלו יהיו כמה אחים ששונים לגמרי זה מזה, מה שקצת פוגם בתיאוריית ההורים, כי איך זה יכול להיות שאצל אותם הורים ילדים יוצאים כל כך שונים?
עצם הקביעה לפיה ילדים הם טובים מטבעם או רעים מטבעם היא עלבון לאנושיות שלהם. אנשים הם לא טובים או רעים (האדם הסביר, כן? לא מקרי קיצון כמו ג'פרי דאהמר או אמא תרזה) הם גם זה וגם זה, ולפעמים לא זה ולא זה. אנשים הם אנשים, וילדים? הם גם אנשים, לא פחות ולא יותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
