לשאוף לנשוף

נו, הנה הזמן לווידוי מדאיב: בכל הנוגע לענייני אינטרנט אני שמרנית בצורה מכאיבה ממש. אם אני מרגישה בבית איפשהו, בסופו של דבר יוציאו אותי משם כשאני בועטת, שורטת, נושכת ונרגנת. שינוי בעיצוב מטריד אותי ימים, ושינוי במיקום הוא חוויה שאני מתקשה להתאושש ממנה. כל שינוי בביתי הוירטואלי יתרחש ממש בכוח. את הצ'ט של יואל עזבתי אחרי ש-כ-ו-ל-ם עזבו, את הפורומים שלי ביואל סגרו (טרם התאוששתי) "בננות" איבד צלם אנוש והתרוקן לגמרי עד שאזרתי את הדברים שלי והלכתי משם גם אני, ולא התמכרתי לשני הפורומים שניהלתי בוויינט כי  לא הרגשתי שהם באמת הבית שלי.

גם לכאן היה צריך לגרור אותי בכוח. אינדי, שתמיד עומדת בחזית החידושים, כבר פתחה וסגרה איזה 25 בלוגים, כולל רותי שרמוטי תנצב"ה, שהייתה אחת הבלוגריות השוות שהיו כאן, עד שאני הסכמתי לנסות את הקטע המשונה הזה עם הבלוגינג, ואני לא רוצה להשוויץ, אבל אין הרבה בלוגריות שכותבות ארבע שנים (פחות חודש, הא!) שעושות את זה בהתלהבות כמוני.

עכשיו כולם עוברים לקפה, וזה מבאס לי את התחת חת חת חת. אתם מבינים, האינטראקציה כאן אידיאלית בשבילי: אינטימית בלי להיות פולשנית, התקשורת מילולית וגלויה, ואין אווירת חיזור מובהקת שנורא מביכה אותי. במרקר זה לא ככה, כולם מציעים חברות אחד לשני, כוכבים, מריבות, המלצות, אנטי המלצות, המון אנשים שאני לא מכירה והמון אנשים שאני כן מכירה, מה קורה פה?

נו, ברור שכל זה קורה גם כאן, אבל כאן זה קורה במסגרת העמדת הפנים הבורגנית שאני כל כך מחבבת: לא מציעים חברות, שמים לינק. המנויים נעשים בדיסקרטיות, לטבלה מגיעים בדרכים שרק יריב יכול להסביר, בלי שיטת כיכוב דבילית. ככה, נינוח, נעים, תרבותי, אפילו המריבות סבבה.

גם מבחינת כתיבה, איך נעים לי כאן! אני לא צריכה להיות פרובוקטיבית, שנונה, לכתוב על סקס או כל מיני כאלה כדי שיקראו אותי. אני כאן, מעצבנת באופן שכולם כבר מכירים, ובאמת יכולה לעשות מה שבא לי, אם זה לכתוב על ספרים, על נשרק'ה, על ההריון, או דעתי על סוגים שונים של מנגו; וכל זה בשמחה ובלי להתאמץ, בלי תחושה שמיציתי, או שהשיא שלי מאחוריי, מלפניי, או מצדדיי.

אבל עכשיו כולם עוזבים אותי! והולכים לשם! ואני לא רוצה ללכת לשם! אני רוצה להישאר פה, לכתוב על מנגו וספרים, בלי צ'טים, בלי כוכבים, בלי שלכל איש תהיה תמונה. אני ממש מקווה שלא יקרה כאן מה שקרה בבתים הווירטואליים הקודמים שלי, שאותם נאלצתי לעזוב אחרי שהדחפורים כבר עמדו בחוץ והתחילו להרוס את הקירות, איך אני אתבאס. אוף.