לשאוף לנשוף

לפני כמה ימים רוניבק שלחה לי את הלינק הזה. מסתבר שיש סופרת בשם סיגלית דיל שהנוער, הו, הנוער, חושב שהספרים שלה מדימים ממש, ושהיא רושמת סיפורים מדימים, ושבכלל, יש לה דימיון מדים. מסתבר ש"עם עובד" עלו על פוטנציאל המדימות של הבחורה הצעירה והמדימה הזאת, והיא חתומה על איזה חוזה, לא יודעת אם החוזה מדים או לא.

עכשיו, לאור הטירוף שאוחז בכול חובבי הקוסם מהוגוורטס, שאני חושבת שהוא די מדים, שוב עולים הטוקבקים הזועמים, "זו ספרות? זו תרבות? אלה לא ספרים, לא ולא! זו תעודת עניות לנוער, לחינוך, למדינה, להורים, וביטוי מכאיב של תרבות הצריכה, אה, סליחה, תרבות זה לא!!!"

עוד מסתבר שהנוער (זה נוער זה? זה חרא!) או מעט הנוער שעוד אוהב לקרוא, אוהבים ספרים של סופרים תת תרבותיים, כמו סמדר שיר, או כל מיני ספרים בסדרת "צמרמורת", או משהו כזה, ושזה נורא, פשוט נורא, הזבל שמאכילים בו את הילדים היום, צק צק צק.

יש לי שתי תשובות לזעזוע הזה: הקצרה היא "אנחנו קראנו וי. סי. אנדרוס." זה באמת אמור לסתום את הפה לכל חובב ספרות אנין. באמא שלי, אשפה ספרותית כמו שהגברת אנדרוס ייצרה לא יוצרה מעולם. אני יודעת על מה אני מדברת, קראתי אלפי ספרים שלה בשקיקה, אני בטוחה שלעומתה סיגלית דיל מדימה לגמרי.

התשובה הארוכה היא שקריאה היא הרגל נרכש, והאמת היא שזה לא משנה באיזה אמצעים הוא נרכש, העיקר שזה יקרה. אני בטוחה שדור אחרי שגוטנברג המציא את הדפוס כבר קמו מחנכים והורים שהזדעזעו מזה שהנוער קורא ספרים פחות איכותיים מהתנ"ך, בטח סופרים שנחשבים היום לקלאסיים, כמו סטיבנסון, הז'ול ורנים למיניהם, ואפילו דיקנס ודוסטויבסקי עוררו בעבר תרעומת וזעם בקרב מחנכים והורים, וחשש שמא הנוער יושחת ולא ידע מה טוב ומה רע. 

מאז, בכל דור ודור אנו מצווים להזדעזע ממה שהנוער קורא, ואוי ואבוי, בזמננו זה שלא היה ככה. באמת לא היה ככה? בילדותי היו יצירות ספרותיות קלוקלות כמו "טרזן", "השביעייה" וכאלה שהיו מופת לאתנוצנטריות וגזענות שהיום מזעזעות אותי, לא קראתי? קראתי, כמו מנייאקית קראתי. "קופיקו" ו"דנידין" טובים יותר? באחריות, לא. חרא של ספרים. גם אותם קראתי. עד גיל 11 קראתי ספרים שלפחות 60 אחוז ממה שקורה בהם לא הבנתי, אבל חשבתי שהם נורא יפים וקסומים; כמו כל הדזירה, אנג'ליק, אמבר, ננה, וכאלה, למה? כי זה מה שהיה, ואני לא בטוחה שסיפורה של ננה הזונה שהתפגרה, בתיאורים מאוד פלאסטיים, מהדבר השחור, יותר חינוכי מהספרים המדימים של סיגלית דיל.

אבל זה בדיוק העניין, ספרים הם לא עניין חינוכי. ברגע שהם מוצגים כמשהו חינוכי הם מייד מאבדים מקסמם. ספרים הם עונג בלתי פוסק, הם מרחיבי אופקים, הם משפרים את השפה, הם מעוררים סקרנות, הם שער הכניסה להמוני עולמות אחרים, לצורות חשיבה וראייה שונות, ואת כל זה הם עושים גם כשהם לא חינוכיים או מופתיים. בכל הארי פוטר הקוראים לומדים על מיתוסים קדומים בלי שהם ירגישו שמישהו מכריח אותם, אלא בעונג ובסקרנות. אין אף ספר, זבלי ככל שיהיה שלא לימד אותי משהו, שלא שינה בי משהו, אפילו קטנטן.

אז הנוער והילדים קוראים זבל? שהנוער והילדים יקראו מה שבא להם, שיהיה גם קלוקל, עילג וגזעני. שיקראו עוד ועוד, בלי שום בקרה או פיקוח. כן "לגילם" לא "לגילם", למי אכפת? זה לא משנה, מה שמשנה זה שהם ייכנסו לעולם הזה, בלי להתחשב באיך שער הכניסה נראה ומה דעתנו עליו. אחרי זה, בהמשך הדרך, הם יכירו את האנשים שיכוונו אותם לספרות טובה באמת, או שלא יכירו, ויחשבו שזבל הוא איכות. לא חשוב, כי כל ספר מלמד משהו. אני אמשיך לא לצקצק נוכח הספרים המדימים של סיגלית דיל, או בגלל שהנוער לא יודע מי זה סטיבנסון או ג'ול ורן, כל עוד הקריאה היא בגדר עונג, מבחינתי זה מספיק.