לשאוף לנשוף

תאמינו לי, ההריון הזה הוא לונה פארק של שיגועים שאין מושג מאיפה הם עלולים ליפול, הפתעות בכל פינה ואתר, יס יס.

נגיד, שומות זעיקות על הפטמות, לזה אף אף אף אף אחד לא הכין אותי. פתאום אני מסתכלת בפטמותיי החביבות, ויש עליהן שומות קטנטנות.

 "מאיפה באתן?" שאלתי את הפולשות, "אה, זה ההורמונים!" הן ענו.

"ומתי אתן הולכות?" "לא יודעות, נראה, דווקא נחמד כאן."

אחרי שהבדיקה שהכי הפחידה אותי, בדיקת מי השפיר, עברה בקלות ובלי כאבים למרבה ההפתעה, הייתי בטוחה שזהו, הדברים האיומים מאחוריי, ומעכשיו שאנטי בנטי, אבל שכחתי את השיעור הראשון של ההריון: להגיד כל הזמן "עוד לא." אז היום נוכחתי לדעת שהגרוע מכל עוד לא היה מאחוריי, לא ולא.

והקטע הוא שדווקא בדיקת העמסת הסוכר נראתה לי תמימה לגמרי. כאילו, ברור שזה לא טעים, לשתות 50 גרם סוכר ענבים, אבל רבאק, דחפו לי כבר מחט לרחם, מה זה 50 גרם סוכר ענבים? איך טעיתי, ויי ויי ויי.

קמתי בבוקר, הלכתי לקופ"ח, קיבלתי הסוכר, ערבבתי במים והתחלתי לשתות. ההתחלה הייתה בסדר, אבל ככל שהתקדמתי במשקה המגעיל הרגשתי יותר ויותר ויותר גרוע, זה היה מחריד. כמובן שפיצפיצ, איך שהרגישה סוכר, התחילה לקפוץ בבטן ולצעוק, "סוכר! סוכר! איך אני אוהבת סוכר! עוד!" כך שהייתי צריכה לנסות להשתלט על הרצון העז של הגוף שלי להיפטר מהמתיקות המחרידה, ולנסות להרגיע עוברית שעושה סאלטות כפולות מרוב שמחה סוכרתית. זה היה כה נורא שאפילו התיאבון שלי התפוגג, והוא בלתי פגיג, האמינו לי.

מזל שהתוצאה יצאה בסדר, כי אין לי מושג איך הייתי מתמודדת עם 100 גרם סוכר, אני מניחה שמרוב מרץ ובחילה פשוט הייתי קופצת מהחלון או משהו. איכס.