לשאוף לנשוף

כבר כתבתי רקוויאם, אבל עכשיו שינו את העיצוב שם, במה שהיה ביתי בעל קירות הבורדו.  קראתי איפשהו שהשקיעו בעיצוב ובמערכת 60 אלף $, לא מאמינה לזה, אבל שוין, זה לא העניין. גם את העיצוב הקודם לא אהבתי ממבט ראשון. אני זוכרת שנכנסתי בפעם הראשונה, וברחתי מפאת הבורדו, ואז חזרתי ופרסמתי סיפור אירוטי באחד הפורומים, קיבלתי הצעה מאוד מפתה, שאף יישמתי, ומשם, התאהבתי.

המקום ההוא היה בית. כמעט כל האנשים שסובבים אותי מגיעים משם: אינדי, פנחס, אביבה, הט' (נו, אין לה בלוג לביצ', מה אני אעשה, היא לא משתכנעת), הפרחה. ועוד אנשים שחיבה גדולה לי אליהם למרות שהם לא מאוד קרובים אלי: מורכה, רומיאו, בילי-לום, האופה הקטנה, אמל"ש (אם אני שוכחת מישהו, לא תתביישו להזכיר). צחקנו, אהבנו, בכינו, רבנו, צעקנו, קיללנו, יצאנו לדייטים, הזדיינו, אוף, כמה הזדיינו.

משמו הגיע אלי דרך שם, וכשהוא לא היה מצליח לתפוס אותי בטלפון, הוא ידע שהודעה בפורום תהיה יעילה באותה מידה. דקה אחרי שהוא יצא מדלת הבית שלנו (שימו לב ל-IP, knet, מצחיק), שמתי הודעה, כי ידעתי שמשם תבוא נחמה, ככל שאפשר לנחם במצבים כאלה.

לאט לאט הקבוצה שלי התחלפה בקבוצה אחרת, דרכו של עולם, והקבוצה האחרת הייתה שונה. פחות מרושעת ומצחיקה. עד היום, התנהלות הפורומים של אלה שגדלנו שם מחפירה: מתקפה חזיתית אחת, שמשאירה את היריב המום, ואותנו פנויים ללכת לשייף ציפורניים.זה לא שהיינו רעים (טוב נו, קצת), אבל כשעומדת מולך קבוצה של אנשים סופר אינטליגנטים, דעתנים ושנונים כסכין מנתחים, אין מקום לעדינות; צריך לשסע את הבטן הרכה, ולהתענג על מראה הדם. פעם מישהו אמר לי, "בונא', כל משרד פרסום היה חולם להחזיק נבחרת כוכבים כמו שהייתה שם", וואלה.

והנה, אפילו העיצוב לא מה שהיה פעם, וכנראה באמת הגיע הזמן לקוד את הקידה האחרונה, ולהיפרד.