לשאוף לנשוף

הגוף שלי ואני, אנחנו ביחד כבר מלא זמן, אפשר להתחיל לספור מה-20.7.72, ואפשר גם מהרגע שהזרע והביצית נפגשו. מכל כיוון שלא נסתכל על זה, זה המון זמן. האמת? אחלה גוף. יותר טוב מכפי שמגיע לי. בעיקרון בריאות אחלה בחלה. הוא ממשיך לתפקד יופי כשאני לא מתייחסת אליו כראוי, הוא אסיר תודה בכל פעם שאני מתעמלת, או משפרת את איכות התזונה שלי. הוא לא נעלב כשאני מסתכלת בו בעין ביקורתית, לא מתרגז יותר מדי מתקופות בהם הצרכים שלו לא נענים, באמת אין תלונות.

טוב, ברור שהייתי מעלימה איזה כמה ק"ג, או משנעת אותם משם לכאן, הייתי מעדיפה לא להיות רגישה לחלב, או לא להפליץ מיליון בכל פעם שאני שותה מיצתפוזים סחוט טרי, הייתי רוצה לחיות בלי שאיום האלצהיימר ירחף מעליי, אבל אלה זוטות, באמת. 

כל זה השתנה. בזמן האחרון אני חיה בתוך גוף שאני לא יכולה לצפות יותר, וזה נורא מפחיד. יש איזשהו תהליך של הפיכה לחיה, שבעקבותיו אני צריכה להתאמץ הרבה יותר כדי לתחזק את המעטה הגופני התרבותי הדקיק - שיער הראש והצפורניים גדלים בקצב מטורף, אבל הגישה לציפורניי הרגליים הופכת קשה יותר, אני לא יכולה לשכב על הבטן, כך שאצל המורטת דברים מסתבכים. האיזון שלי הולך ונפגע, הרבה יותר קשה לשמור על יציבה נכונה, ומה שקצת מצחיק, אני לא יודעת לחשב את המרחק שהגוף החדש הזה דורש - אני אצליח להשתחל בין המכוניות או לא? תעלומה!

תחשבו על זה, שנים אתם חיים בגוף מסוים, ופתאום כל החוקים משתנים. אם אני יושבת כמו שאני רגילה קשה לי לנשום, הליכה גורמת לי להתנשף, וחם חם חם. אני יודעת שלכולם חם, אבל עכשיו תוסיפו לחום שם בחוץ עוד אי אלו ק"ג חדשים, והורמונים משוגעים, ואולי זה יבהיר קצת את המצב. הריח של הזיעה שלי השתנה, האורגזמות משתנות, מילא זה שאני לא יכולה לשכב על הבטן, מה שדורש התארגנות די מביכה - מישהו גנב לי את כל התהליך והשאיר אותי רק עם התוצאה הסופית, שעם כל הכבוד, לא בשביל זה אני עובדת!

כפות הרגליים שלי הפכו לשני גושי בצק שמרים לבנבן ותפוח,  כפות הידיים שלי, שאני כל כך אוהבת, כבר לא דומות לכפות הידיים שלי, אני ישנה כמו פוסטמה עם רגליים מורמות, מתעוררת לפחות פעם אחת באמצע הלילה לעשות פיפי, מזיעה, מריירת, נוחרת, בהמה, נו, נהייתי בהמה. וכל זה כשאני רק מתחילה חודש שביעי, מה שאומר שעוד הרבה הפתעות צפויות לי בהמשך.