באופן עקרוני אני מאוד שמחה שבקרוב אהיה אם. נכון שעכשיו כל ההריון הזה נהיה קצת מעיק וכבד, ואי הנוחות הפיזית שכרוכה בעלייה הגדולה במשקל ובכל השינויים בגוף מחקו קצת את החיוך האווילי שהיה מרוח לי על הפנים כל הזמן, אבל באמת באמת, מחיר פעוט, הכול. לא מתלוננת על זה שאני צריכה לישון בתוך קן כריות מאורגן היטב, אני לגמרי בסדר עם זה שאני מבלה די הרבה שעות על כדור פיזיו, כדי לדאוג שהגב שלי יהיה זקוף מה שירחיק את פיצפיצ מהסרעפת שלי, לא מאוד מפריע לי שאני שוקלת בדעתי עד כמה אני ממש ממש חייבת לעלות לקומה השנייה בבית הוריי, כי אני יודעת ששני גרמי המדרגות המאוד לא גדולים יתישו אותי, ואני אפילו מתייחסת בהבנה לזה שמישהו בא והחליף את כפות הרגליים שלי בשני גושים של בצק שמרים חסר צורה. סתם, עבדתי עליכם! על כפות הרגליים אני לא מפסיקה להתלונן לרגע. כל המקורבים שמוכנים עדיין להקשיב לי נאלצים לשמוע תיאורים מלאי רחמים עצמיים על כפות הרגליים האומללות שלי, איך כואב ללכת, לאן הבצקות התפשטו וזה, אבל זה בגלל שיש לי אופי של פולניה נרגנת, לא בגלל שאני בהריון.
אבל יש רגעים, מעטים מאוד, בינתיים נספרו שלושה, שבהם אני נתקפת אימה מטורפת, ובעקבותיה המחשבה "לא, זה היה רעיון ממש גרוע, אני לא באמת בנויה לזה." מה שמוזר הוא ששלושת הרגעים האלה קרו מתי שהמוחשיות של ההריון הוכיחה את עצמה מעבר לכל ספק. הראשון היה אחרי בדיקת השקיפות העורפית. ישבתי בבית ובהיתי בהלם בצילום הזה, וחשבתי, "אלוהים, אני מגדלת את הנוסע השמיני בתוך הבטן, מה זה הדבר הזה?!" מה שעוד יותר עצבן אותי זה שכל מי שראה את התמונה התמוגג מהחמידות של היצור, ולא הבנתי אם הם מפגרים, או אם הם חושבים שאני מפגרת ולא שמה לב שהדבר הזה נראה בול, אבל בול כמו חייזר.
השני היה אחרי תוצאות החלבון העוברי, שהיו, כמו שהרופאים אוהבים לומר "גבוליות" וכמו שהנשים בפורום יחידניות מבחירה אוהבות לומר "מעולות לגילך." גילי? מה פתאום גילי? מה זה השטויות האלה? התכוננתי לעוברה שתצטיין בכל הבדיקות, מאיפה היא באה לי עם ה-1:486, החוצפנית הזאת? בבדיקה הזאת היה פחד, פחד נוראי שיש סיכוי של 1:486 שכרומוזום סורר יפריד ביני ובין הפיצפיצ שלי, ואז מה? התגובה שלי הייתה די אלימה, ברגע שראיתי את התוצאות ההן וידעתי שעד תוצאות מי השפיר אני לא אהיה רגועה, פשוט יצרתי דיסטנס ביני ובין הדבר ששוחה לי בבטן. קודם שתוכיח לי שהיא בריאה, אחרי זה נראה.
הרגע השלישי היה היום, לפני כמה שעות. בפנטזיות האמהיות שלי אני מניקה את הזעיקה בשמחה, והיא מפנה אליי את פניה הקטנים ומבטה הלא ממוקד, נו, כמו בציורים האלה שכל כך אהבו לצייר בתקופת הרנסנס. היום לפני המקלחת בחנתי את הפטמות שלי, לראות אם פיית השומות המגעילות השאירה לי עוד מתנות, ופתאום היא הייתה שם, טיפה נוזלית, צהבהבה כזאת. לא מקסים, איך הגוף שלי פועל כבר בשיא המרץ כדי לדאוג שכל המערכות שאמורות לדאוג לפיצפיצ יעבדו כראוי ברגע האמת? נכון שזה רגע של אושר צרוף, ההבנה שהטבע, בתבונתו, מטפל בעניינים האלה בצורה כל כך נפלאה?
לא, ממש לא. התגובה שלי לא הייתה קסם, אושר, או אפילו סקרנות, התגובה הראשונה, ממעמקי הבטן הייתה גועל צרוף, ומייד אחרי זה פחד איום ונורא. הסתכלתי בטיפה העכורה הזאת שהתעבתה על הפטמה שלי, וגל הגועל והפחד שהתפשט בתוכי היה כל כך חזק שהייתי צריכה להישען על הכיור ליתר ביטחון. "אבל זה שלי!" זאת הייתה המחשבה המודעת הכי נבונה שעלתה בי באותו רגע, "שלי, לא שלה, שלי!"
עכשיו, כמה שעות אחרי, כשאני כבר רגועה ואפילו די מרוצה מזה שהצנרת התחילה לעבוד, אני מנסה לחשוב למה דווקא שלושת הרגעים האלה כל כך זעזעו אותי, למה לא כשראיתי את הדופק במוניטור, או בפעם הראשונה שהרגשתי אותה זזה, או בכל רגע אחר שבו המוחשיות שלה הפכה ברורה, ואני לא מצליחה להבין. נראה לי שמה שמזעזע בהם זו אולי הפתאומיות, או אולי ההבנה שהמון דברים לא תלויים בי, ושבאמת באמת, למרות מה שאני חושבת, אין לי שליטה במה שקורה עכשיו. השליטה שלי נגמרה ברגע שהחלטתי שאני רוצה להיות אמא. מאז, פחות או יותר כל מה שנדרש ממני זה להרכין את הראש ולהיות סבלנית. שני דברים שאני ממש לא טובה בהם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
