לשאוף לנשוף

יותר מדי רצונות סותרים יש לי כאן. מצד אחד אני יודעת שאני רוצה בנזוג, מצד שני, אין לי פסיק של אנרגיה לכל הדברים הנחוצים כדי להגיע לשם, כל רעיון הפלירטוטים, צחקוקים, עינוגים, שאמורים לקדם אותי ליעד, מתיש אותי יותר מדי. לפני כמה ימים התחיל אתי מישהו מקסים לגמרי, ואני מניחה שלו הוא היה מתחיל עוד חודש דברים היו נראים אחרת, אבל עכשיו אין לי מה לתת, אני ריקה.

מצד שני, אני רוצה להרגיש, כלפיי מישהו אחר. עכשיו אני אומרת שלא אכפת לי שמישהו ישבור לי את הלב קצת, רק כדי לדעת שהלב שלי יכול להגיב למישהו שאינו הוא, אבל אני סתם משחקת אותה גיבורה גדולה, וחוצמזה, למה לי עוד שברון לב עכשיו? אני רוצה לדעת שהלב שלי יכול להתעורר לאחר, ושהאחר יהיה הוא (ככל שיש הוא אחד, נו).

אווה אומרת שאם אני מרגישה שאני לא יכולה, שאני אנוח בינתיים, כי מה יוצא לי מזה שאני גם לא יכולה וגם מלקה את עצמי על חוסר היכולת הזו? הרי אחרי שמשמו עזב, ברגע שהייתי מוכנה לחזור לבריכה, הצ'ופ הגיע. זה לקח שלושה חודשים, אבל היי, יש זמן החלמה, וכנראה אין איך לקצר אותו.

אתמול בבוקר שחר התקשר, סיננתי אותו, ואמרתי בארסיות לט', "תראי אותם, פעם אחת אני מסרבת, ואני הופכת נחשקת", והט', קול התבונה, אמרה, "מה קורה לך? הוא תמיד רוצה אותך, זה לא קשור", ואכן, בהודעה שהוא השאיר, "אריאליטה, את בסדר? אני דואג, לא נשמעת טוב אתמול", כמובן שהתחלתי לבכות, כמו שכל מחווה של נחמדות גורמת לי להתחיל לבכות, והדחף הראשון היה להתקשר אליו ולהזדיין אתו, כפיצוי, ואז הבנתי שהמצב לא טוב, באמת לא טוב, וכמו לידה בלי אפידורל, אפחד לא יתן לי פרס על זה שאני לא לוקחת תרופות. אז היום התחלתי שוב, בהתאם לניסיון שלי, עוד שבוע יהיה שיפור ממשי, ועוד שלושה שבועות יהיה בסדר, ואז יהיה לי כוח לעוד דברים חוץ מאשר לפרוץ בבכי 17 פעמים ביום. כוחן של מילים אכן גדול, ולפעמים, לקרוא לבעיה בשמה, הרבה יותר מועיל מאשר ללכת סביבה ולקרוא לה "עצב". אז כן, אני מדוכאת, אבל הפעם לא חיכיתי חודשים או שנים כדי לטפל בזה. מי אמר שאני לא מתקדמת?