הסיפור הזה נכתב לפני...ארבע? חמש שנים? הוא חביבם של הילדים עם הנטיות ההתאבדותיות ב"במה חדשה", מאוד גיל התבגרות, אכן. הייתה תקופה שהרגתי את כל הדמויות הראשיות שלי, שזו הדרך הכי זולה ויעילה לסגור סיפור, ביחוד כשלא ממש יודעים איך לעשות את זה. לזכותי אציין שכל אחת מהן הרגתי בדרך אחרת. לחובתי אציין שכבר המון זמן לא כתבתי באמת. אני לא משועממת מספיק כדי לייצר עלילות.
ואני גם ממחזרת את עצמי. פסדר.
גוף א שוכב על המיטה, בוהה. יש קורי עכביש בפינה. חייבים להוריד אותם אבל עכבישים אוכלים יתושים אז אולי להשאיר אבל אם אימא תבוא לביקור היא תעיר נשאיר עד הביקור.
מגוף א נשאר רק גוף, הנשמה הלכה למקום אחר, כבר לא היה נוח שם. אפשר לקום מהמיטה. אבל למה? מה יש שם בחוץ חוץ מעוד דברים שיכולים לגנוב לגוף א את מעט החיים שיש בו? דפיקה בדלת, גוף ב נכנס.
"את לא יכולה לשכב ככה כל היום, אכלת משהו?".
"כן, אכלתי, תעזבי אותי בשקט", גוף א רוצה רק שהשקט יבוא ויתנו לו לנוח.
"קומי. תתקלחי. תתלבשי. נוציא אותך קצת".
לא רוצה לצאת. רוצה לראות כמה זמן אפשר לשכב במיטה ולראות את העכביש טווה קורים.
"אמרתי לך לקום". מה היא רוצה מגוף א? למה כולם רוצים להציל ומה יש להציל בכלל? תעזבו אותו, תנו ללכת.
היא מסירה מעל הגוף את השמיכה.
"את נראת זוועה. וגם לא מריחה משהו, מתי התקלחת?". גוף א מסתכל על עצמו, כולו פצוע. לא פצעים שרואים, אבל אם הצלעות יבלטו עוד קצת אולי הן יפצעו פצעים שכבר רואים. רוצה רק שקט.
"קר לי, תכסי".
היא הופכת את המזרון והגוף נופל על הרצפה. הרצפה כל כך קרה. והיא מושכת את הגוף למעלה, מכריחה אותו ללכת למקלחת. מה אכפת לגוף לאן לוקחים אותו? המים דווקא נעימים. פעם אהב מים חמים. נמצאה בהם נחמה. אבל עכשיו סתם נעים.
"למה את בוכה? הכנסתי לך שמפו לעיניים? ויי, מצטערת, שששש, די, די חמודה, אני לא יכולה לראות אותך ככה".
הגוף נקי עכשיו. מריח טוב.
"אני הולכת לשעה, אל תעשי שטויות, טוב?".
ברגע שהיא הולכת הגוף קם ולובש משהו. היא נראת כמו זונה. אני מורחת עליה בקפדנות קונסילר שלא יראו ששחור מתחת לעיניים, ומייקאפ וסומק ואייליינר ואודם בורדו. עכשיו הגוף מצובע כיאות. לברוח מהר מהבית ומהעכביש.
כמה רעש ואורות כואבים ואנשים מכאיבים. טקילה מהר, שיהיה יותר מטושטש, עוד אחת, פחות כואב. הגוף שונא את הטעם, אבל זה מה יש.
לגוף השני יש עיניים תכולות ושניים בולטות בצורה מתוקה.
"איך אמרת שקוראים לך?"
"לא אמרתי, ותנסה למצוא משפט פתיחה טוב יותר".
"קשוחה".
קשוחה. יש בדיחות שבכלל לא מצחיקות.
"מה את עושה בחיים?"
"תגיד, בא לך להזדיין?"
"כן"
"איפה אתה גר?"
"ממש פה ליד"
"תשלם עלי ונלך מפה".
הוא מנסה להחזיק לגוף את היד, מחווה רומנטית שהתאחרה להגיע.
הדירה שלו דווקא נחמדה. דירה מלוכלכת ומגעילה הייתה יכולה להתאים הרבה יותר. עכשיו הוא מנסה לנשק, הידיים שלו בכל מקום.
"יש לך קונדום?"
"כן",
"תלבש אותו ובוא נגמור עם זה".
עכשיו הוא לא יודע מה לעשות. אולי יגיד שהוא לא רוצה? אין סיכוי.
הוא מסתכל על הגוף. אומרים שהוא יפה. טיפשים כולם כולם כולם. הוא לובש קונדום, הגוף נשכב על הגב ומחכה. יבש. שורף. משפשף. טוב מאוד, מגיע לו.
גם פה בתקרה יש עכביש עם קורים. אז למה היה צריך לצאת מהבית ולמרוח צבעים? רק כדי שזה שלמעלה יוכל למלמל לעצמו דברים? למה הוא לא גומר כבר? אבל הוא כן. הוא יוצא מהגוף, נשכב על הגב.
הגוף קם, מתלבש והולך.
"אמרתי לך לא ללכת לשום מקום"
"העכביש שיגע אותי"
"אני לא יכולה כל היום לשמור עליך"
"את לא חייבת"
"אני רוצה, את יודעת שאני אוהבת אותך". הגוף מסתכל בה בסקרנות. מה יש פה לאהוב?
היא נשארת עוד שעה, לא מעיקה, קוראת ספר, מציצה מדי פעם לראות אם זולגות או נרגעו.
"אני חייבת ללכת, אל תעשי שטויות עד מחר".
כמו בימי רומא המושחתים, אמבט מלא מים חמים, המון נרות סביב, בשביל הדראמה, סכין גילוח אחד שהגוף קנה בחנות של הרומני הזקן.
אי אפשר יותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
